סוף טוב? שבע או שמונה שחקניות נבחרת הנשים של איראן בכדורגל הצליחו להימלט מהשמירה עליהן ולקבל מהממשלה האוסטרלית הגנה משטרתית, ומאוחר יותר גם ויזה ומעמד של מקלט מדיני לאחר קמפיין עולמי ומקומי למען הצלתן.
השחקניות לא תצטרכנה כעת לעבור את המסע המפרך בטיסות ובאוטובוסים חזרה למולדת שסועת המלחמה, ובעיקר לא תצטרכנה לתת את הדין על כך שלא שרו ולא הצדיעו במהלך ניגון ההמנון האיראני במשחק הראשון שלהן באליפות אסיה נגד דרום קוריאה, מהלך שגרם לרבים באיראן לתייג אותן כ"בוגדות בעת מלחמה" ולדרוש להעמיד אותן לדין.
6 צפייה בגלריה
האיראניות עם שר הפנים האוסטרלי
(צילום: HANDOUT / AUSTRALIAN DEPARTMENT OF HOME AFFAIRS / AFP)
סוף טוב? לא בטוח. השחקניות הללו השאירו אחריהן בעלים ושותפים לחיים, הורים וילדים, אחיות ואחים. מישהו יצטרך לשלם את המחיר הן על הפגיעה בסמלי המדינה והן על העריקה, שתי תקריות שגרמו מבוכה ובושה גדולה לשלטון, דווקא בימים שבהם הוא זקוק לתמיכה מוראלית מקבוצות ספורט המייצגות אותו בזירה הבינלאומית. השחקניות שערקו אולי הצילו את העור שלהן, אבל הן יצטרכו לחיות כל חייהן עם מצפון מעיק על איך שהמעשה (הצודק והנכון) שלהן השפיע על משפחותיהן.
משטרים טוטליטריים, כמו האיראני, רואים ערך מוסף בספורטאים ובשליחות שלהם כמייצגי המשטר והערכים של המדינה. הם אמורים להציג את המצוינות של המדינה והשיטה שלה בזירה הבינלאומית, אבל גם לעזור לשמור על שקט פנימי. העריקה של שבע ספורטאיות במציאות הזאת היא אירוע מטלטל, אולי הכי מטלטל בתולדות העריקות הספורטיביות.
האירוע הזה מצטרף לרשימה ארוכה של עריקות של ספורטאים, שניצלו את השהות שלהם במדינה אחרת כדי לברוח מדיקטטורות, מרדיפה פוליטית, מקשיים כלכליים, ולפעמים אפילו ממשטרי אימונים וממעבדות רוקחות סמים שהכריחו אותם ואותן להכניס לגופם חומרים הרסניים והפכו אותם לרמאים, אבל הביאו כבוד גדול למדינות עצמן.
6 צפייה בגלריה
הצטרפו לרשימה ארוכה של עריקות
(צילומים: Izhar Khan / AFP, Dave Hunt/AAP/via REUTERS, Albert Perez/Getty Images)
בגלל הדם במים
12 במארס 1947 הוא התאריך שבו נוקבים כדי לציין את תחילתה של המלחמה הקרה בין המעצמות, בין הקפיטליזם לקומוניזם, בין השליטה של הממשלה בחופש וזכויות האזרח, לבין המאבק הבלתי מתפשר על הזכויות הללו. שנה וחצי לאחר מכן, ב־18 באוגוסט 1948, הפכה מארי פרובצניקובה לספורטאית הראשונה שעורקת על רקע פוליטי.
פרובצניקובה הייתה חלק מתנועת סוקול (נפש בריאה בגוף בריא) והאישה הראשונה בצ'כוסלובקיה שהורשתה ללמד חינוך גופני בתיכונים. היא הסתתרה מהנאצים לכל אורך מלחמת העולם השנייה, ונסעה לאולימפיאדת לונדון כמאמנת נבחרת ההתעמלות לנשים של ארצה. ב־14 באוגוסט זכתה הנבחרת במדליית זהב, אבל פרובצניקובה סירבה לחזור לארצה, שישה חודשים לאחר שהמפלגה הקומוניסטית בגיבוי רוסי עשתה הפיכה ועלתה לשלטון. "הפכנו למדינת לוויין של ברית המועצות ללא חופש דיבור, עיתונות או התקהלות", היא הסבירה את החלטתה. לאחר מספר חודשים בלונדון היא עברה לארה"ב, משם צפתה במהפכת הקטיפה במולדתה ב־1989, ומתה שלוש שנים מאוחר יותר, בגיל מאה.
אוסטרליה, כך מעידה ההיסטוריה, הייתה יעד מועדף לעריקה מארצות קומוניסטיות כבר לפני 70 שנה. באוקטובר 1956 החל בהונגריה המרד הלאומי נגד השלטון הסובייטי, שדוכא ביד קשה תוך עשרה ימים. אלפים נרצחו, מאות אלפים נמלטו. שבועיים לאחר מכן נסעה משלחת של 83 ספורטאים לייצג את הונגריה באולימפיאדת מלבורן, אבל רק 38 חזרו הביתה. אחת העריקות הייתה המתעמלת היהודייה אגנס קלטי, שנשארה באוסטרליה ולאחר תשעה חודשים נסעה להתחרות במכביה ונשארה בישראל.
אבל סיפור העריקה ההונגרי המפורסם ביותר של אותה אולימפיאדה התרחש בבריכת הכדורמים. בחצי הגמר נפגשה הונגריה עם בריה"מ במשחק שקיבל את הכינוי "דם במים". הונגריה ניצחה 0:4, אבל בדקות הסיום ולנטין פרופוקוב הסובייטי חבט באגרופו בעינו השמאלית של ארווין זאדור ההונגרי ודם החל לנזול מפרצופו לתוך מימי הבריכה. ביציעים פרצו קטטות, המשחק הופסק והונגריה הוכרזה כמנצחת. זאדור סיפר: "אני זוכר שראיתי 4,000 כוכבים וישר אמרתי לעצמי: 'אני לא יכול לשחק במשחק הבא". הונגריה זכתה בזהב בלי זאדור, שערק עם מספר מחבריו לארה"ב, הפך למאמן שחייה וגידל, בין היתר, את מארק ספיץ.
נמלטים מאפריקה
לאחר נפילת חומת ברלין, עריקות ספורט על רקע פוליטי עדיין המשיכו, אבל הנרטיב הכללי השתנה. כעת אלו היו עריקות על רקע כלכלי, בחיפוש אחר עתיד טוב יותר, שיפור בתנאי האימון, ותגמול כספי הוגן עבור יכולות ספורטיביות ברמות הגבוהות ביותר. אפריקאים רבים היו מוכנים לקחת סיכונים עצומים ולשלם את חסכונות חייהם לטיפוסים מפוקפקים כדי להגיע למערב. הספורטאים האולימפיים מאפריקה קיבלו הסעה בטוחה בחינם.
קמרון אולי זכתה רק במדליית ארד אחת באולימפיאדת לונדון 2012, אבל היא הובילה את הטבלה בקטגוריית העריקים אחרי ששבעה מתוך 37 חברי המשלחת ברחו מהכפר האולימפי וביקשו מקלט מדיני. תחילה עשתה זאת שוערת נבחרת הכדורגל, לאחר מכן שחיין וחמישה מתאגרפים. ראוי לציון מיוחד תומאס אסומבה, שייצג את המדינה גם בבייג'ינג־2008, ערק, מצא שהמצב הפוליטי והכלכלי בסין גרוע יותר אפילו מהמולדת, חזר לקמרון, זכה לייצג אותה שוב במשחקים בלונדון, ערק שוב, והפך לאזרח בריטי. מתאגרף אחר, סרז' אבומבו, סיפר לעיתונות הבריטית: "מהרגע שעליתי על הטיסה לאנגליה הרגשתי שאני בטוח. הרגשתי שנולדתי מחדש". העריקה הקמרונית הביאה לטרנד חדש: ספורטאים, בעיקר אפריקאים, שמגיעים למדינה שבה מתקיימת תחרות ספורטיבית גדולה, ואז פשוט נעלמים בה בלי לבקש סטטוס פוליטי או אזרחי חדש.
צפון קוריאה הייתה אמורה להיות מדורגת גבוה במדד הספורטאים שעורקים ממנה במהלך תחרויות בינלאומיות, אבל היא בכלל לא קיימת בטבלה הזו. יש לכך כמה סיבות: הספורטאים הצפון קוריאנים לא נבחרים רק על פי היכולות הספורטיביות שלהם אלא גם לפי מידת הנאמנות שלהם למדינה ולמשטר. מי שעובר את הסלקציה ונבחר לייצג את המדינה, זוכה לרמת חיים פריבילגית וסטטוס חברתי גבוה, שמדכאים אצלם את הרצון לרמת חיים טובה יותר או אלטרנטיבית. לפני שהספורטאים עוזבים את צפון קוריאה לתחרות בינלאומית הם מקבלים תדריך מפורט ומדוקדק באשר למה שמצפה למשפחותיהם במקרה שיחליטו לערוק. במהלך התחרויות, כל ספורטאי צפון קוריאני זוכה לשמירה במשך 24 שעות ביממה, הן מצד אנשי ביטחון ומודיעין של המדינה, והן מצד חבריהם למשלחת שקיבלו תפקיד כמלשינים.
פנים רבות לעריקות הספורטיבית: באולימפיאדת החורף באינסברוק ב־1964 הופיעה גרמניה במשלחת אחת (רק ארבע שנים לאחר מכן גרמניה שלחה שתי משלחות נפרדות), מה שלא מנע מהספורטאית אוטה גלר ו־13 אוהדים ממזרח גרמניה לברוח אל הגדר ולבקש מקלט מהשלטונות האוסטריים. במינכן־1972 היו למעלה ממאה עריקים ספורטאים, אבל כמעט שום דבר לא ידוע על שמותיהם וסיפוריהם.
על רקע רומנטי
במונטריאול־1976 טענה המשלחת הסובייטית כי סרגיי נימצנוב, קופץ למים בן 18, נחטף על ידי טרוריסטים ושוכנע על ידם לבקש מקלט בקנדה. במציאות, נימצנוב התאהב בקופצת למים אמריקאית והתחבא אצל משפחה באונטריו. המשחקים האולימפיים במוסקבה־1980 חשפו סוג חדש של עריקה על רקע ספורטיבי. בריה"מ פלשה שנה לפני כן לאפגניסטן וספורטאים אפגנים רבים נמלטו וביקשו מקלט, בעיקר בפקיסטן השכנה, על רקע הפחד שלהם להגיע למוסקבה.\
באולימפיאדת אטלנטה 1996, שני נושאי הדגל של עיראק ואפגניסטן בטקס הפתיחה ערקו בסיום המשחקים לארה"ב וקנדה בגלל החשש שלהם כי השלטונות ירדפו אחריהם פוליטית בגלל הביקורת הקשה והפומבית שלהם על המשטר. ב־2016 המצב הגאו־פוליטי, בעיקר באפריקה ובמזרח התיכון, הפך לכל כך כאוטי וייצר כמות כל כך גדולה של פליטים, שהוועד האולימפי החליט להכליל משלחת של פליטים במשחקים בריו דה ז'ניירו.
האצנית הבלארוסית כריסצינה צימנואוסקאיה הייתה אולי סיפור העריקה הגדול ביותר מהאולימפיאדה בטוקיו, אבל יוליוס סקיטולקו, מרים משקולות מאוגנדה, עלה גם הוא על הרדאר. לאחר שלא הצליח להשיג את המינימום האולימפי להשתתפות, סקיטולקו בן ה־20 השאיר פתק בחדרו שבו כתב שאינו יכול לחזור לאוגנדה וכי הוא מעוניין להתחיל בחיים חדשים, עלה על רכבת מהירה ונעלם ביפן באמצע מגפת הקורונה. השלטונות מצאו אותו, שלחו אותו לאוגנדה, שם הוא הושם במעצר לחמישה ימים ואז נשלח לבית אימו.
ויש כמובן את הקובנים. פה מדובר בשני פקטורים שונים. בניגוד לספורטאים שהזכרנו בכתבה, הקובנים יכולים להגיע למיאמי בתוך מספר שעות בעזרת שייט בסירות, ומדובר בעיקר בספורטאים לא אולימפיים, אלא בשחקני בייסבול שיכולים לקפוץ מהעוני הקומוניסטי בקובה לתוך מרכז הקפיטליזם העולמי ולהרוויח מיליונים עם עבודה מסודרת בתאגיד ספורט לאורך כל השנה.
המקרה המפורסם מכולם הוא כמובן אורלנדו "הדוכס" הרננדס, שהוביל את הקובנים למדליית זהב אולימפית ושלוש אליפויות עולם, אבל הושעה מבייסבול באמצע שנות התשעים לאחר שנחשד כי סייע לאחיו, גם הוא שחקן בייסבול, לערוק לאמריקה. הרננדס נמלט בספינת דיג ונתפס על ידי מ
שמר החופים, אבל בגלל שאחד השוטרים, מהגר קובני, הכיר אותו, הוא קיבל ויזת עבודה (על סמך החשש לחייו בקובה ובגלל כשרונו הספורטיבי), הצטרף למועדון הכי אמריקאי בפלנטה, ניו־יורק יאנקיז, וזכה איתו בשלוש אליפויות.
