נתחיל מזה שהתשובה שלי לכותרת היא קודם כל כן. אמנם מטרת הכתבה להראות איך הליגה הפכה לליגה שנשלטת בידי אמריקאים, אך היא ממש לא סניף אירופי של ה-NBA, גם אם אדם סילבר חושק בכך. הסלוגן Every Game Matters הוא בדיוק מה שהמוצר שנקרא יורוליג מייצג טוב מכולם.
בזמן שהליגה של סילבר סובלת מהעונה הכי קיצונית של טנקינג (במערב, לדוגמה, משחקות מאז פגרת האולסטאר רק 10 קבוצות, כך שהתחרות על הפלייאוף כמעט אינה קיימת), היורוליג מציגה לנו איך נראית ליגה תחרותית ומלאת תהפוכות. הפועל תל אביב, שנמצאת במקום החמישי, עוד לא הבטיחה את מקומה בפלייאוף חמישה משחקים לסיום העונה. לעומתה, גולדן סטייט שבמקום העשירי במערב הבטיחה מזמן את מקומה בפלייאוף. אך זה לא אומר שהליגה לא השתנתה.
נתחיל מההוכחה האמפירית של האמריקניזציה. בחמישיית העונה של היורוליג לפני כעשור היו ארבעה אירופאים, מתוכם כוכבי ענק כמו ניקולה דה קולו, מילוש תאודוסיץ' ואנדריאס בורוסיס. אליהם הצטרף אמריקאי נשכח באופן יחסי, מלקולם דילייני. בשנה שעברה אירופאי אחד הציל את היבשת – סשה וזנקוב.
אבל הסיבות לכך נרחבות יותר מהנתון המדובר. הנהירה של שחקנים אירופאים צעירים לארצות הברית גורמת למחסור בשחקנים אירופאיים איכותיים בקבוצות הגדולות. ריאל מדריד הגדולה נבנתה קודם כל על שלד ספרדי בהובלת פבלו יול, סרג'י רודריגס ורודי פרל. כיום היא חיה כמעט אך ורק על זרים (גם אם אירופאים), כאשר הספרדי המוביל שלה הוא אלברט אבלדה עם חמש נקודות בממוצע למשחק. הנהירה היא לא רק של כוכבי על עתידיים כמו דני אבדיה או לוקה דונצ'יץ'. גם שחקנים בסקאלה נמוכה יותר, כמו תאו מאלדון שחזר במהרה לאירופה, וכמו רבים אחרים. כמעט ולא רואים שחקנים אירופאיים איכותיים שלא נקטפים על ידי ה-NBA, שם עוקבים אחרי כוכבים אירופיים באופן עמוק ומדויק.
יש עוד סיבה גדולה. הקבוצות עם התקציבים הגדולים הפכו מ-שתיים (ריאל מדריד וצסק"א מוסקבה) ל-7־8 קבוצות. זה גורם לתחרות אדירה שמעלה את מחירי השחקנים. העלאת המחירים מאפשרת ליורוליג לגבור על חוזי המינימום והחוזים הדו-כיווניים שניתנים ב-NBA ולגרום לכך שלא רק שחקנים מקצה הספסל של ה-NBA מגיעים ליורוליג. הפער בין שחקן שמיני או תשיעי ברוטציה של קבוצת NBA לשחקן 12־13 הוא עצום. הגדלת החוזים ביורוליג מאפשרת הגעה של אותם שחקנים בעלי רזומה לא רע ב-NBA.
השנה ראינו זאת באופן הכי מובהק: ההחתמה של טיילן הורטון-טאקר וברנדון בוסטון ג'וניור בפנרבחצ'ה, של ג'ימי באטלר בכוכב האדום, וגם זווית ישראלית עם לוני ווקר שחתם במכבי תל אביב. אלו שחקנים שפעם פשוט לא היו מגיעים ליורוליג.
אז יש לנו תנועה דו-כיוונית: אירופה שולחת אירופאים צעירים לחלום ה-NBA, בעוד שה-NBA מחזירה שחקני ספסל בעלי ותק מסוים, חלקם הופכים לכוכבים. הדוגמה הברורה ביותר היא החלוץ קנדריק נאן. נאן פתח את הזרם והראה כיצד שחקן שמגרד חוזים ב-NBA יכול לקבל יותר כסף, ובעיקר כסף מובטח. במקביל, הוא נהנה ממעמד של כוכב על שלעולם לא היה זוכה לו בארה"ב. לוני ווקר עצמו אמר על נאן שהוא פתח את הדלת עבור אמריקאים להגיע לאירופה.
שלא תטעו, מאז ומתמיד היורוליג הוצפה באמריקאים. אך המגמה שמגיעה לשיאה השנה היא שונה. היורוליג שינתה את פניה. היא אמנם מרתקת ותחרותית, אך כוכבי העל שלה הם ברובם אמריקאים וכבר לא שחקנים מהיבשת הישנה. הדור שעליו אני גדלתי כבר לא קיים היום, ולא נראה דור חדש באופק שיחליף אותו.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים. אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים. אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
