בזמן שקנזס סיטי מתעוררת לסוף שבוע סוער, עם גשם מצליף ורוחות שנושאות איתן ניחוח חורפי קשוח בעיצומו של חודש יוני, מחנה האימונים של נבחרת ארגנטינה נראה כמו אי פסטורלי של שפיות מול הטירוף שאחז את מקסיקו סיטי או את פאוור אנד לייט דיסטריקט בדאונטאון קנזס סיטי עם התצוגה של נבחרת ארה"ב.
קאסט הכוכבים של ליונל סקאלוני הקים כאן את הבסיס שלו לקראת משחק הפתיחה מול אלג'יריה (בין שלישי לרביעי), והתחושה סביב האלביסלסטה מנותקת לחלוטין מרעשי הרקע. ארבע שנים אחרי קטאר, משהו עמוק השתנה בכימיה של אלופת העולם. הלהקה של לאו מסי כבר לא שרה על מועקה. היא באה ליהנות מירח הדבש שאחרי קטאר 2022.
צפו באימון נבחרת ארגנטינה
(צילום: עוז מועלם)
למחנה של אלופת העולם לא לקחו אותנו בלימוזינה ולא באוטובוס תיירים קלישאתי. בקנזס סיטי, כמו בסרט של ג'ון יוז, מצאנו את עצמנו עולים על אוטובוס בית ספר צהוב, מהסוג שכל ישראלי מכיר רק מהוליווד. לרגע היה נדמה שעוד שנייה יקפוץ פנימה פורסט גאמפ (טוב, זה כבר של זמקיס) יחד עם ילדים ותיקי גב, וכולם יחליפו הערות על שיעורי הבית. במקום זה המתינו בפנים עיתונאים, מצלמות ושיירה משטרתית שהובילה אותנו אל המתחם הסגור של ארגנטינה. בתזמון מושלם של הבמאים, סופות הרעמים התחלפו בשמש ו־200 אחוזי לחות, כי אפילו אלוהי מזג האוויר לא מתעסקים עם מסי.
תהיה בריא
המעבר בין ארגנטינה של קטאר לארגנטינה של קנזס מורגש היטב. ב־2022 היא הגיעה לדוחא כשהיא סוחבת על גבה גיבנת של עשרות שנות ציפייה משתקת מאז דייגו הגדול. זה היה כמעט מסע דתי, מלווה בהשוואות בלתי פוסקות לרוח הרפאים של מראדונה ובתחושה חרדתית שאם זה לא יקרה עכשיו, זה אולי לא יקרה לעולם.
הפעם, לפחות מבעד לחלונות הראווה של מתחם האימונים, ארגנטינה נראית כמו להקה שחזרה לבמה אחרי שכבר ניגנה את הדרן חייה וגילתה שהקהל עדיין שם ומבקש עוד שיר אחד. משוחררת יותר, רגועה יותר ואולי דווקא מסוכנת יותר.
השלד שכבש את העולם בקטאר עדיין כאן, מבוגר ומנוסה יותר. 17 שחקנים נותרו מהסגל ההוא. חילופי הדורות לא מרגישים כמו מהפכה רועשת, אלא כמו נהר שממשיך לזרום באותו אפיק. כישרונות כמו ניקו פאס, תיאגו אלמדה ו־ולנטין בארקו נספגים אל תוך המערכת בלי לייצר גלי הדף. אפילו סביב הדרמה הקבועה של מספר 10, מפלס החרדה נשאר נמוך. מסי הגיע למחנה עם פציעה טורדנית בשריר הירך האחורי, זיכרון קטן לפגיעות הגוף מהשנים האחרונות. הוא אמנם החמיץ את משחק ההכנה מול הונדורס, אך שותף בהדרגה מול איסלנד, מצא את הרשת והשאיר את הצוות הרפואי מחויך.
סקאלוני עצמו מנהל את האירוע כמו מנצח על תזמורת קאמרית ולא כמו מאמן בגביע העולם. פחות דרמות, אפס הצהרות לוחמניות והרבה שקט. גם כשהוא נשאל על מסי, המאמן מתייחס אליו כמעט כאל קבוע מתמטי, תופעת טבע שלא מושפעת מחלוף השנים, גם כשהוא מתייצב למונדיאל השישי שלו בגיל 38.
"אנחנו כבר מכירים אותו ויודעים מה הוא שווה", אמר סקאלוני לתקשורת בקנזס. "זה לא מפתיע אף אחד שהוא כאן. הוא ממשיך לרצות עוד, ואת הרעב הזה רואים בכל אימון".
כמובן שלא הכול ורוד בסערה של קנזס. הפציעה של הבלם לאונרדו באלרדי, שנגרע מהסגל, השאירה קמט קטן במצח של הצוות המקצועי, ומרקוס סנסי מטוטנהאם הוזעק במקומו במיני־דרמה. סנסי היה בחופשה באיביזה, ואז קיבל טלפון מסקאלוני, גמע שלוש טיסות כדי להגיע לקנזס, נחת ב־2 בלילה ועלה לאימון כמו גדול.
שאר השחקנים שסבלו מבעיות קלות חזרו לעניינים, וסקאלוני מקפיד, לפי העיתונאים הארגנטינאים, לבנות את העומסים בזהירות של רוקח. גם על המגרש המוזיקה נוגנה נכון, עם ניצחונות 0:2 על הונדורס ו־0:3 על איסלנד. אבל הניצחון האמיתי של המחנה הזה הוא בכלל פסיכולוגי.
"עדיין רעבים"
אין כאן ניסיון לשווק לעולם שארגנטינה פייבוריטית. אין התעקשות להצהיר על זכייה נוספת, ואין תחושה של נבחרת שמנסה להוכיח משהו למישהו. 17 משחקני הסגל כבר חתומים על נס קטאר, והידיעה הזאת משמשת להם כמגן מפני לחץ. זה לא רק אוסף של כוכבי־על, אלא משפחה שיצאה לעוד קיץ אחד משותף.
מתחת לשלווה הזאת מסתתרת הבנה עמוקה, אולי אפילו מלנכולית, שאיש במחנה לא ממהר לבטא בקול רם. עבור מסי, ואולי עבור דור שלם, הזמן כבר אינו רכבת אינסופית. הוא מזכיר יותר את The Long and Winding Road של מקרטני – מהחווה בסקוטלנד, דרך ארוכה ומפותלת שאיש אינו יודע היכן בדיוק תסתיים, אבל כולם מבינים שצריך ליהנות מהנוף כל עוד היא נמשכת.
התחושה סביב אלופת העולם אינה של חרדת ביצוע, אלא של ניסיון קולקטיבי למתוח את הרגע. להאריך את החלום בעוד כמה שבועות, רגע לפני שהמסך ירד על אחת החבורות הגדולות ביותר שידע הכדורגל הארגנטינאי.
גם הנסיעה באוטובוס הצהוב הרגישה כמו עוד תזכורת קטנה לכך שמונדיאלים הם לא רק משחקים וגביעים, אלא גם הרגעים הקטנים. יום אחד אתה רץ בדנבר כמו בסצנת הסיום של "ארגו", יום אחר אתה מוצא את עצמך עם מרגריטת אבטיח בלב הדאונטאון של קנזס סיטי, מחובק על ידי אמריקאים זרים. ואז, בין עננים כבדים שנפתחים לרצועות של שמיים כחולים, אתה נוסע אל לאו מסי באוטובוס בית ספר, כאילו אתה בדרך לשיעור היסטוריה. בעצם, זו ההיסטוריה.
"רגע גדול בשביל ארגנטינה", אומר העיתונאי מרטין פלורנס מ"קאנל 8", שמלווה את הנבחרת כבר עשר שנים. "הפציעה של באלרדי מעיבה על ההגנה, אבל סנסי הגיע. הפעם כולנו בארגנטינה חושבים שזה הריקוד האחרון של מסי, והוא בטוח יעשה טורניר מצוין. מצב הרו ח נהדר. זה לא נכון שיש תחושה של שובע, להיפך. ארגנטינה מאוד רעבה לגביע נוסף".
הפלא מספר 10 עולה למגרש האימונים בקנזס בפרונט. חוליאן אלבארס מגיע קצת מאחור, כמו במגרשים. ההילה תמיד שם. הפרעוש מפזר חיוכים לכל הכיוונים, ועוד שנייה הוא במרכז מעגל המסירות עם השחקנים, שנפסק מדי פעם לצ'פחות משותפות על מי שאיבד את הכדור. אחר כך כמה משחקונים על שערים קטנים, והעיתונאים נשלחים אחר כבוד בחזרה לאוהל המדיה.
אלג'יריה מי?
"ההכנות מצוינות", אומר העיתונאי הארגנטינאי דייגו פרובנזנו. "אני רואה פה הרבה משמעת. סקאלוני אמר שהוא רוצה לראות קבוצה, וזה הכי חשוב לו. השחקנים כאן בלי לחץ ובלי רעש. הם רוצים ממש ליהנות. סקאלוני גם אמר שקנזס היא עיר תפורה על ארגנטינה בזכות השקט. לאו בכושר טוב, התגבר מצוין על הכאבים והבקיע מול איסלנד. סנסי הוא הרבה יותר מתחליף טוב. לדעתי הוא המגן הטוב ביותר בפרמייר־ליג. התחושה היא שארגנטינה יכולה לעשות את זה שוב, הפעם בדרך מהנה אפילו יותר".
ומי לא הוזכרה? אלג'יריה. הארגנטינאים זוכרים היטב את ערב הסעודית בקטאר. הם לא מוכנים לספוג עוד סנסציה, וסקאלוני העביר מסר שהאלג'יראים הם היריב הקשוח ביותר בבית. אלופת העולם פותחת את הפרק הראשון במונדיאל 2026, אולי האחרון בספר המוזהב של לאו מסי. סיבוב פרידה סופי בהחלט.
