גם ברזיל ואנגליה הן ארצות מוטרפות כדורגל, שהכבוד הלאומי שלהן וחלק מהזהות של התושבים שלהן מאופיין על ידי הענף, אבל באף אחת מהן השיגעון לא מגיע לרמות של ארגנטינה. באף אחת מהן בתי הספר לא נשארים סגורים בגלל הנבחרת הלאומית - ובאף אחת מהן לא הוכרז יום חג לאומי לאחר הזכייה בגביע העולמי כפי שקרה בארגנטינה אחרי הזכייה בקטאר. צוואות בארגנטינה כוללות את הבקשה: אני רוצה שהאפר שלי יפוזר על חלקת הדשא שעליו שיחקה הקבוצה האהודה עליי. כשפלה מת, הארון שלו הוצב באצטדיון הביתי של סנטוס, קבוצת נעוריו. כשמראדונה מת, הוכרזו שלושה ימי אבל לאומיים והארון שלו הוצב בארמון הנשיאותי. בשלב מסוים, המשטרה הייתה צריכה לפנות בגז מדמיע את ההמונים שהגיעו מכל רחבי המדינה, ולחלץ את הארון מהמקום. אגב, כל האירוע המדובר התרחש בעיצומה של מגיפת הקורונה.
כדורגל משחקים בארגנטינה בכל מקום. בפארקים, בחניות של סופרמרקטים, בחללים הריקים מתחת לגשרים. כדורגל מביט עליך מכל קיר, שלט פרסומת ואתר זיכרון. פה דייגו עם כוסית אלכוהול, שם מסי קורץ. יש ילדים שאין להם בארון שום חולצה מלבד אלו של הקבוצה שלהם והנבחרת. בבואנוס איירס והפרברים שלה יש 18 אצטדיונים. קח את הפנייה הלא נכונה ביום של משחק, ונתקעת שעתיים בפקק של אוהדים. בעיתוני הספורט המובילים יש בכל יום שמונה עד עשרה עמודים שמיוחדים לכדורגל. מה שאני זוכר הכי הרבה מהשהות שלי בארגנטינה בגביע העולמי האחרון היו טקסי האמונות הטפלות ההזויים שהתרחשו בעיר כדי לגרש את עין הרע, "קבלה" קוראים לזה בארגנטינה.
בבוסקה דה פלרמו, ריאה ירוקה ענקית בבואנוס איירס, עם שבילי הליכה ורכיבה, אגמים וגנים בוטניים, יש אבן שמזכירה כי משחק הכדורגל הראשון על אדמת ארגנטינה התרחש ב-20 ביוני 1867. זה היה כמעט חמישים שנה לאחר ההכרזה על העצמאות שלה. ארגנטינה היתה צריכה רשת רכבות כדי לחבר בין הערים שלה. את הרכבת בנו האנגלים (עד היום הרכבות בארגנטינה, בניגוד לכלי הרכב, נוסעות בימין). האנגלים הביאו את הכדורגל לארגנטינה - וזאת הסיבה שלהרבה מועדונים במדינה יש שמות אנגליים, את השורשים ליד של אלוהים, הביאו הבריטים.
פעם הייתי במשחק בית של בוקה בבונבוניירה. אני לא זוכר כלום. רק ריחות של שתן ומריחואנה, ודגלים שלא אפשרו לראות כלום וקעקועים מפה עד להודעה חדשה, ושירה אדירה, ומסך עשן שלא נגמר. בגביע העולמי 1998, הייתה לי חברה ארגנטינאית. ובגול של ברגקאמפ קפצתי, כי איך היה אפשר לא לקפוץ אחרי הגול של ברגאקמפ. שבועיים היא התעלמה ממני. כמו כלב ישנתי על הספה.
הייתי בבואנוס איירס כשארגנטינה זכתה בגביע העולמי שהתקיים בקטאר. באחד הימים נסעתי עם המתורגמן לבית הקברות שבו קבור מראדונה. בית הקברות הענק, סוג של מסלול גולף ירוק עם נחלים קטנים בתוכו, היה ממוקם כחצי שעה מהעיר, בפרבר שבו אתה לא עוצר באור אדום, כדי שחלילה לא יוכלו לשדוד אותך.
השומר נתן לנו להיכנס אחרי הפצרות ארוכות. הקבר היה ליד הגדר. האפר של מראדונה היה טמון בו לצד זה של הוריו. אבן שיש, מעוטרת בתמונתו מניף את ידו הימנית בחולצה של הנבחרת, סימנה את שמותיהם. בערב, כשהמקום נסגר למבקרים, השומר נטל מעדר, עדר מסביב לאבן, שלף אותה ונשא אותו למחסן, שם הוא הכניס אותה לארון ונעל במנעול. בבוקר הוא החזיר את האבן למקומה. "אם אני לא עושה את זה, המשוגעים גונבים אותה", הוא הסביר לי.
כשהסתובבתי בעיר, ודיברתי עם אוהדים על כדורגל, הייתה רק שאלה אחת דחופה יותר מהסיכויים הממשיים של ארגנטינה לזכות בגביע: מי הרג את אלוהים? כשהם דיברו על מראדונה, שנתיים אחרי שמת בגיל שישים, הם עדיין שאלו "מי הרג את D10S (מספר החולצה שלו והשם של אלוהים בספרדית)? הגרסה הרשמית הייתה שאורח חייו של מראדונה, שכלל קוקטייל לא נגמר של ויסקי וקוקאין, גרם לגופו וללבו לקרוס. אבל אף אחד לא ממש קנה את זה.
השבוע, בבית משפט בבואנוס איירס, נפתח דיון רשמי חדש בנושא. שבעה נאשמים, ביניהם רופאים, אחיות, פסיכולוגים ופסיכיאטרים, מואשמים בגרימת מוות ברשלנות.
עניין של זהות
ארגנטינאים חולים על כדורגל, ומסי היה יכול להיות האלוהים שלהם, אם העמדה הזו לא הייתה תפוסה כבר. לשניהם יש אולי את אותה שליטה אבסולוטית בכדור, טכניקה, כשרון וגאונות של כדורגל, אבל מראדונה היה ארגנטינאי אותנטי. בעל תושיה, כושר המצאה בהחלטה של מאית שניה, רמאי, מתוחכם. הוא הביא את הגביע העולמי השני, האחר, זה שלא היה קשור לחונטה של 78', החונטה שרצחה עשרות אלפי אזרחים וכלאה עוד עשרות אלפים ליד ומתחת לאצטדיונים שבהם נערכו משחקי אליפות העולם.
הוא ניצח בדרך את אנגליה, ארבע שנים אחרי התבוסה באיי פוקלנד. כל העולם אולי זוכר את הגול הגדול בהיסטוריה של הכדורגל, אבל הארגנטינאים זוכרים לו דווקא את היד של אלוהים. זה היה הגול של התעוזה, האומץ, החוצפה, הערמומיות, היצירתיות, הרמאות העלובה. הגול השני של מראדונה נגד אנגליה היה גול אלוהי. הגול הראשון היה גול ארגנטינאי, הראש של מראדונה, והיד של אלוהים. מסי יכול להבקיע עוד חמש מאות שערים עבור הנבחרת ולזכות בעוד שני גביעי עולם. הוא יכול לתת לאזרחים בארגנטינה אסקפיזם מהחוב הלאומי, מהאבטלה, מהפיחות בפזוס. אבל הם לעולם לא יוכלו לזהות בו את עצמם. מסי הוא שכונת היוקרה, מראדונה הוא הפחונים, הפשע, האלימות, הסמים, העוני.
8 צפייה בגלריה
משפט דייגו ארמנדו מראדונה הפסיכיאטרית אגוסטינה קוסאצ'וב
(צילום: REUTERS/Cristina Sille)
"דייגו לא מת"
כשמראדונה מת היתה בארגנטינה רעידת אדמה אנושית. אנשים התייפחו ברחובות. בשדירות העצומות נאספו אלפים וזעקו "דייגו לא מת, דייגו לא מת". מראדונה מת כזכור ב-25 בנובמבר 2020, בבית פרטי שבו החלים מניתוח במוח שעבר שבועיים לפני כן. ניתוח לאחר המוות קבע כי מראדונה מת מהתקף לב ובצקת בריאות, אבל חוקרי המוות מצאו כי האנשים שהיו אחראים על מראדונה ביצעו שורה של טעויות קרדינליות שהביאו למותו.
המשפט הראשון החל כבר במאי 2025, אבל הוא נפסל לאחר 21 ימי דיונים, לאחר שהתגלה כי שופטת אחת משתתפת בעשייה של סרט דוקומנטרי על המשפט (ללא אישור). המשפט השבוע התחיל בסן איזידרו, צפונית לבואנוס איירס. הציפייה היא להליך שיימשך חודשים רבים, עם שני שימועים לשבוע ותשעים עדים. בין הנאשמים נמצאים ליאופולדו לוקה, הרופא הראשי של מראדונה, אגוסטינה קוסאצ'וב, הפסיכיאטרית שלו, הפסיכולוג קרלוס דיאז, ועוד אחיות ואנשי מנהלה. כל הנאשמים כפרו באשמה של הריגה על ידי רשלנות, אבל אם הם יימצאו אשמים, הם עשויים לקבל עונש מאסר של עד 25 שנים בכלא.
8 צפייה בגלריה
"כל מי שגרם לנו להישאר בלעדיך ישלם את המחיר". ג'יאנינה מראדונה
(צילום: REUTERS/Cristina Sille)
לטענת התביעה, מראדונה אושפז במעון פרטי שלא היה מתאים לאדם שעבר ניתוח כמו שעבר מראדונה, הצוות מסביבו מנע ממנו קשר עם העולם החיצון ולא ממש דאג לבריאותו גם לאחר שנפל בחדרו והקיא אחרי ארוחות.
"אנחנו נצליח. אתה תקבל את הצדק שמגיע לך", כתבה ג'יאנינה, בתו של מראדונה בחשבון האינסטגרם שלה, "וכל מי שגרם לנו להישאר בלעדיך ישלם את המחיר". לוקה, בשלושים דקות של עדות הפתיחה שלו אמר כי הוא "חף מפשע והוא מצר מאוד על מותו של מראדונה", אבל התובע פטריסיו פרארי טען כי חבורה של חובבנים התנהגו ברשעות וחמדנות כלפי מראדונה, רצו רק את קרבתו ואת עצמם מקורבים לשמו וכי דאגו רק לאינטרסים זרים ולא לבריאותו של אגדת העבר. "אם מראדונה היה מועבר לבית החולים, החיים שלו היו יכולים להינצל", אמר פרארי.
מחוץ לאולם עמדו עשרות מעריצים, רובם אנשים שנולדו אחרי שמראדונה כבר פרש. לפניהם הייתה כרזה עם הדמות של מראדונה ולצידה הכתובת "צדק ל-D10S".
