בית המשפט האירופי לצדק, המוסד השיפוטי העליון של האיחוד האירופי, עיקר השבוע את כוחו של בית הדין לבוררות ספורט היושב בלוזאן (CAS), כשהחליט שהחל מעתה כל החלטה שלו היא בת־ערעור בכל מדינה באיחוד האירופי ולא רק בבית המשפט העליון בשווייץ, מדינה שלא שייכת לאיחוד, כפי שהיה נהוג עד עתה. יותר מכך: גם בית המשפט העליון השווייצרי לא היה יכול לבדוק את מהות ההחלטה של בית הדין לבוררות ספורט, אלא רק אם התקיים דיון משפטי ראוי ואם התקיימה טובת הציבור. הפיכה של החלטות ה־CAS היא דבר נדיר. 0.05 אחוז מאלפי פסיקותיו נדחו על ידי בית המשפט העליון.
בית הדין לבוררות ספורט נוסד כחלק מהוועד האולימפי הבינלאומי ב־1984, כדי להוות פורום מאוחד לפתרון סופי של סכסוכים וערעורים מעולם הספורט, העברות שחקנים, עונשי השעיה בגלל שימוש בחומרים ממריצים ועוד.
4 צפייה בגלריה
סמכותו נפגעה? מטה ה-CAS בלוזאן, שווייץ
(צילום: Miguel Villagran/Bongarts/Getty Images)
משרדיו הראשיים נמצאים במרחק הליכה מהמשרדים של הוועד האולימפי הבינלאומי, עובדה שגררה ביקורות גדולות על המוסד. רבים טענו שמדובר ביותר מסתם קרבה גיאוגרפית, גם בגלל העובדה שכל המקרים הקשורים למשחקים האולימפיים מובאים לדיון רק בפניו. למעשה, בכל מה שקשור לשימוש בחומרים אסורים על ידי ספורטאים, ה־CAS הוא הזרוע המחליטה היחידה המוכרת לרשויות, כשמאז 2016 היא החליפה זרוע של הוועד האולימפי הבינלאומי שעסק בעניין. למרות רפורמות שעבר המוסד כדי ליצר לעצמו יותר עצמאות, הוא עדיין חשוד בהיותו זרוע של הוועד האולימפי.
בית הדין לבוררות ספורט דן ופסק כאמור באלפי מקרים. הוא דן בעבירות הכלכליות של מנצ'סטר סיטי ואישר את עונש ההשעיה של מישל פלאטיני, הוא דן ופסק בדיון המתוקשר לגבי גורל מדליית הארד בהתעמלות באולימפיאדת פריז בין אנה ברבוסו הרומנייה לג'ורדן צ'יילס האמריקאית. בשנה שעברה, בעוד פסיקה מתוקשרת, מחק בית הדין את כל תאריה והישגיה של המחליקה על הקרח הרוסייה קמילה ואלייבה והשעה אותה לארבע שנים מתחרויות בגלל שימוש בחומרים אסורים.
טובת הספורטאי תחילה
אבל בית הדין גם דן באלפי סכסוכים אחרים, כאלו שאף אחד לא שמע עליהם. אחד כזה, הביא בסופו של דבר להחלטה נגד כוחו האבסולוטי של ה־CAS.
מדובר במקרה בן עשר שנים של RFC סריינג, קבוצה מהליגה השנייה בבלגיה שמחתה נגד החוק של פיפ"א לפיו אסור למועדון למכור את הזכויות הכלכליות של השחקנים שלו למשקיעים (צד שלישי).
המועדון עירער על ההחלטה ועל הקנס שהוטל עליו (איסור העברות במשך שנתיים ו־150 אלף פרנק שווייצרי), תוך שהוא מציין את חוסר העצמאות של בית הדין לבוררות, שקיבל מפיפ"א 2.5 מיליון פרנק שווייצרי ב־2025, עשירית מתקציבו השנתי. המועדון הבלגי זכה בערעור, וכעת הוחלט שגם בתי משפט במדינות האיחוד יוכלו לדון בפסיקות של ה־CAS, תחת הזכות לחופש כלכלי של ספורטאים ומועדונים, ובהתאם לחוקי האיחוד האירופי.
הפסיקה הזו מנטרלת את כוחו של בית הדין, מבטלת את יומו כמוסד שנמצא מעל לחוק, וכתוצאה מכך גם את כוחם של מוסדות כמו פיפ"א והוועד האולימפי הבינלאומי לקיים הליכים משפטיים מחוץ לחוקי האיחוד (בעודם מתקיימים על אדמה אירופית, במדינה שאינה שייכת לאיחוד האירופי, שיא האבסורד), ובעיקר מעניקה לספורטאים כוח רב יותר בניסיון לערער על פסיקות נגדם.
אבל מדובר גם בפתיחת דלת לתוהו ובוהו משפטי־ביורוקרטי. כל המטרה של הקמת ה־CAS הייתה יצירת מערכת חוקים אחידה לכל אחד בעולם. כעת, סכסוכי ספורט יכולים להגיע למאות או אלפי בתי משפט בכל מדינות האיחוד, מה שיכול להביא לפסיקות שונות במדינות שונות. החקיקה החדשה מאפשרת בעצם לכל בית משפט בכל מדינה לתרגם את החוק כראות עיניו וערכיו. זאת אומרת: אותה עבירה על שימוש בחומרים אסורים, לדוגמה, יכולה להביא לעונש השעיה של חודש בפורטוגל ולהשעיה של ארבע שנים בהולנד. הוגן זה בטוח לא. הפסיקה החדשה מוצדקת ועושה צדק עם הספורטאים, אבל הדרך לצדק רצופה בגיהינום חוקתי.
הרעיון של ה־CAS היה ועודנו רעיון נהדר. במקום שסכסוכי ספורט ייכנסו ללוח הזמנים של שופט אקראי שידון בהם בין תיק כזה או אחר, קמה החלטה שבה עורכי דין שמתעסקים ומבינים בספורט יפסקו על סכסוכי ספורט. אבל בית הדין הזה התנהל כמועדון סגור, אלרגי לביקורות, ממנה את שופטיו מתוך מעגל סגור כבד להתאמות, רואה עצמו כאוטוריטה היחידה, וכזה שנתפס כמי שתמיד רואה את טובת המוסדות (שמימנו את קיומו והשפיעו על החלטותיו) על פני טובת הספורטאי.
העובדה הזו הפכה את בסיס קיומו ללא הוגן כשלעצמו: המוסדות יהיו שם תמיד, לספורטאי יש פרק זמן קצוב לחיות את חייו הספורטיביים. הוא לא רוצה לבזבז אותו על דיונים משפטיים, ולכן הם לא מתמרדים נגד הפסיקות. החקיקה החדשה נותנת להם קול.
פורסם לראשונה: 01:30, 06.08.25
