לפני שלוש שנים עשתה בקי האמון, מאמנת מצוינת שהייתה עוזרת של גרג פופוביץ' בסן־אנטוניו, טעות איומה: היא הביעה דעה לא פופולרית על ספורט בעודה אישה.
האמון אמרה כי ג'יילן ברנסון שחקן נהדר ומוכשר, אבל טענה כי בגובה 1.88 מטר הוא "קטן" מכדי להיות הכוכב המוביל של מועמדת רצינית לתואר. רק סטף קרי, אמרה האמון, היה כזה, וברנסון, כמה שהיא אוהבת אותו, אינו סטף קרי. בעיניה הוא יותר כמו אלן אייברסון וסטיב נאש, שלמרות היותם שחקנים עצומים וזוכי MVP, לא השיגו אליפות. נו נו נו, פרצה סערה גדולה על דעה סבירה לגמרי, והאמון הייתה צריכה להוריד את הראש עד שהאינטרנט ימצא משהו אחר לכעוס עליו.
5 צפייה בגלריה
ברנסון והחברים חוגגים. ידהימו את ה-NBA?
(צילום: Kevin C. Cox / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
כל מה שקרה עם ניו־יורק ניקס מאז די הצדיק את דבריה של האמון. ברנסון הפך לאחד השחקנים האהובים בהיסטוריה של הניקס, אבל נדמה היה שגם לו וגם לקבוצה - שאמנם הפכה תחרותית ופה ושם מלהיבה - יש תקרה מאוד ברורה.
ואז הגיע הפלייאוף הנוכחי, ואיכשהו נראה כי כל הקוביות נופלות במקום עבור הניקס, וגם עבור ברנסון. הוא יודע שהאמון צדקה בתזה שלה - למרות ששכחה את אייזיאה תומאס – אבל גם יודע שזה מה שתמיד חשבו עליו ויש לו עכשיו הזדמנות שאולי לא תחזור לנער את ההיסטוריה באופן שלא יישכח. הוא רחוק שמונה ניצחונות מהרגע הזה, וכמו שיודע כל אוהד של הניקס, יש את כל הסיבות להניח שזה לא יקרה (זו ניו־יורק ניקס), וסיבה אחת לקוות שכן: זו ניו־יורק ניקס.
הסוחר הממולח
הניקס יעלו הלילה (3.00, בין שלישי לרביעי) למשחק הראשון בסדרת גמר המזרח במדיסון סקוור גארדן כשהכל באמת מוכן עבורם. הם ניצלו ממפגש עם דטרויט פיסטונס, לה הפסידו בהפרש ממוצע של 28 נקודות בשלושת משחקי העונה הרגילה, ועכשיו פתאום יש להם גם יתרון ביתיות על קליבלנד, שאותה ניצחו 1:2 במהלך העונה. הקאבס מגיעים אחרי שתי סדרות של שבעה משחקים, בעוד הניקס נחו שמונה ימים. אבל בעיקר, הניקס מגיעים עם ביטחון לא מוכר כשמדובר בפרנצ'ייז שהיחס בין המיתולוגיה סביבו להישגיו באמת לא יכול להיות יותר הפוך.
לא ברור מה עשתה המנוחה הארוכה מאוד, אבל לפניה הניקס היו בריצה חסרת תקדים. אף קבוצה בהיסטוריה של ה־NBA לא מחזיקה בהפרש כולל טוב יותר בעשרת המשחקים הראשונים של הפלייאוף. הניקס עומדים על פלוס 194 בשתי סדרות, שזה 24 נקודות יותר מאשר מחזיקת השיא הקודמת, גולדן סטייט ווריורס של 2017. הסוויפ נגד פילדלפיה ולפניו הניצחון ב־30 הפרש במשחק 6 נגד אטלנטה – שבמהלכו הניקס בנו את היתרון הגדול ביותר בהיסטוריה של הפלייאוף (61 ברבע השלישי!) – הראו קבוצה שהגיעה לכושר שיא ברגע כל כך נכון, שהיא נראית כמעט חסרת הכרה.
הקבוצה הזו של הניקס היא התגשמות החזון של נשיא המועדון ליאון רוז, סוכן שחקנים בכיר לשעבר, שקיבל את הקבוצה לידיים רגע לפני הקורונה, כשהיא במאזן 42:18. הוא ידע שצריך לבנות הכל מחדש, ומכאן היו שתי אפשרויות: להתחיל לאסוף בחירות דראפט כמו אוקלהומה סיטי ת'אנדר - זה תהליך כל כך ארוך שהוא יכול לקרות רק בקבוצה משוק כמו אוקלהומה סיטי, לא בניו־יורק ניקס – או לעשות עסקאות טובות.
רוז התחיל לעשות עסקאות. הוא הביא את ברנסון, הוא הביא את ג'וש הארט, הוא הביא את או־ג'י אנונובי; הוא שלח את ג'וליוס רנדל למינסוטה וקיבל את קארל־אנתוני טאונס, שנראה בפלייאוף הזה כמו החלום הכי רטוב של בחירה מספר 1 בדראפט; הוא החליט לא לפרק את התהליך באמצע, אפילו לא בשביל יאניס אנדטוקומבו, והוא ויתר על חמש בחירות סיבוב ראשון תמורת מיקל ברידג'ס. רוז עשה דברים שבזמן אמת התקבלו בעין עקומה, ועכשיו מרגישים קצת כמו גאונות של בניית קבוצה.
בסוף השנה שעברה רוז הבין שהמאמן טום ת'יבודו הגיע לסוף דרכו בקבוצה ונפרד ממנו עם מעט מאוד סנטימנטליות. ת'יבודו הוא מאמן שכבר לא עושים יותר, אבל השיטה שלו השאירה את ברנסון על המגרש יותר מ־40 דקות במשחקי ליגה חסרי חשיבות, וכשהגיע הפלייאוף לא נותרו רגליים. גם השחקנים האחרים כבר לא שופעי נעורים, והם נזקקו למאמן שגם ייתן להם קצת מנוחה וגם ישחרר אותם מהשלשלאות ויאפשר להם לרוץ ולשחק כדורסל חופשי.
5 צפייה בגלריה
גם לספייק לי, האוהד הכי מפורסם של הניקס, יש סיבה לחייך
(צילום: IMAGN IMAGES via Reuters Connect/ Brett Davis)
מייק בראון עשה את כל זה. לא שחסרו בעיות במהלך העונה. להפך, היו דרמות בשפע, מאבקים פנימיים, טרוניות, שמועות על טריידים וחוסר יציבות. איכשהו, כל זה נשאר מאחור ולפלייאוף הגיעה קבוצה עם עמוד שדרה מפלדה, קבוצה של ניו־יורק.
עמוק במחזור הדם
למרות ההופעה המבישה של דטרויט במשחק מספר 7 נגד קליבלנד, הניקס עדיין שמחים שלא יצטרכו לפגוש אותם. קשה מאוד לראות את ג'יימס הארדן שורד את המכות שיקבל מהלילה, והניקס הללו לא ינצחו את עצמם. חלונות ההזדמנויות ב־NBA מעולם לא היו יותר צרים, ובכל שנה הם רק הופכים קטנים יותר ויותר. הניקס יודעים את זה.
צריך לקוות שהניקס יגיעו לגמר הפלייאוף, ולו משום שאין בליגה עוד קבוצה שהיא כל כך הנשמה של העיר בה היא משחקת. כולם בניו־יורק הם אוהדי הניקס. גם אוהדי ניו־יורק יאנקיז וגם אוהדי ניו־יורק מטס אוהבים את ניו־יורק ניקס, ואין קבוצה שנמצאת יותר עמוק במחזור הדם של ה־NBA.
הפעם האחרונה שבה הניקס היו בגמר הפלייאוף הייתה ב־1999. את האליפות האחרונה הם לקחו - יודע כל ילד ניו־יורקי - ב־1973. גם אם יעברו את קליבלנד, הקבוצה שתגיע לגמר מהמערב - אוקלהומה או סן־אנטוניו - תהיה יותר טובה מהם, אבל שום דבר מזה לא חודר את התקווה האביבית שמרחפת עכשיו מעל השדרה השביעית פינת רחוב 33.
