בלילה שבין חמישי לשישי, ניתאי חסון (27) וסער תמיר (28) ישנו במלון בפולין בידיעה שהמקום השביעי בו הם מדורגים באליפות העולם בשייט מדגם 470 הוא עמדת זינוק מצוינת לקראת שיוטי המדליות והפודיום שייערכו אחרי שלושת השיוטים האחרונים של שלב הדירוג.
אבל המציאות, או כפי ששניהם מכנים את המלחמה בין ישראל לאיראן לא פעם בראיון - "ההיסטוריה", הכתיבה קצב אחר. על פי ההנחיות שפורסמו מיד עם תחילת התקיפה, השניים נאלצו להישאר בתחומי המלון תוך שמירה על פרופיל נמוך והימנעות מסממנים ישראליים או יהודיים.
3 צפייה בגלריה
חשבו על שיוט המדליות, המציאות חשבה אחרת. סער תמיר וניתאי חסון
(צילום: Joao Costa Ferreira Osga Photo.jpg)
"זאת הייתה סיטואציה הזויה", מספר חסון, "היינו במומנטום טוב, רצינו להתקדם עוד קצת ולאיים על מדליה, שתהיה לנו אפשרות לכך בשיוט המדליות, אבל איבדנו את האפשרות".
איך קיבלתם את ההנחיות?
חסון: "עמדתי לצאת מהמלון כדי לעשות חימום בוקר, אבל המאבטח שהיה איתנו אמר לי שאני לא יוצא. אמרתי לו 'משהו קצר'. הוא לא הסכים ואמר שגם לא נתחרה היום. לא האמנתי לזה, עשיתי את החימום בתוך המלון. אחר כך דיבר איתנו ראש המשלחת ואמר שההנחיות מאוד ברורות, אין שיקול דעת. בהמשך הוחלט שהיציאה למים תהיה לפי שיקול דעתנו וכן איפשרו לנו לצאת לים. התארגנו במהירות מטורפת להספיק לשיוט השני, כי את הראשון פיספסנו. רצנו במהירות מהחדרים לקו הזינוק, והספקנו להגיע כמה דקות לפני ההזנקה השנייה".
תמיר: "מאפס למאה. הודיעו לנו מאוחר בבוקר, אחרי שכבר הבנו שלא יוצאים ולא מתחרים, שזה נתון לשיקול דעתנו. בהתחלה הייתי בשוק, ניסיתי להבין אם זה ניתן לשינוי. ההוראות משב"כ הגיעו כבר בשלוש בבוקר, וגם השגרירות הייתה בתמונה. לקראת הצהריים קיבלנו אישור שכן אפשר לצאת, אבל פיספסנו את השיוט הראשון. ראינו את כולם מתחרים מהחלון של המלון. הכל היה מעבר מאוד חד, אבל זה היתרון שלנו כישראלים - אנחנו יודעים לעשות את המעברים האלה, לשנות את הראש".
"הבנו שקורה משהו גדול בארץ, משהו שיכול לשנות את פני ההיסטוריה. אנחנו צריכים לשמור על פרופורציות, כי המשפחות שלנו רצות לממ"דים ולמקלטים. הדבר הכי חשוב הוא שנהיה כולם מוגנים"
אין צפי חזרה
מה אי ההגעה לשיוט הראשון עשתה?
חסון: "קיבלנו עליו פסילה. מאוד רצינו, במיוחד ביום הזה, שיהיה ייצוג של סירה ישראלית בשיוט המדליות באליפות העולם. הפסילה הזו מנעה מאיתנו ניקוד. לפני זה היינו שם, אבל עם הפסילה כבר לא הצלחנו. היה מבאס, רצינו על אפם וחמתם של כולם להראות את דגל ישראל. אחרי שהפסדנו את השיוט הראשון, הסיכויים נעשו קלושים. זה כבר לא היה תלוי בנו".
תמיר: "סיימנו במקום ה־12, חמש נקודות פחות ממה שהיה צריך. היינו קרובים, וזה לא היה מספיק".
ואז מגיעה ההבנה שאין טיסה חזרה ואתם למעשה תקועים באתר.
חסון: "יש קודם כל דאגה למשפחה בארץ. בינתיים אנחנו במוד של חוסר ודאות, יודעים שזה יכול להיות ארוך. כמו שבים דברים משתנים, זה יכול להיות ככה גם בחוף. הבנו שזה לא תלוי בנו, אנחנו מנסים למצוא טיסות חזרה, אבל אין צפי חזרה".
אתם עוקבים אחרי החדשות?
תמיר: "כן. אחרי כל מה שקרה לנו בתחרות, ועם כמה שהיה מבאס, עברו כמה שעות והבנו שקורה משהו גדול בארץ, משהו שיכול לשנות את פני ההיסטוריה. אנחנו צריכים לשמור על פרופורציות, כי המשפחות שלנו רצות לממ"דים ולמקלטים. הדבר הכי חשוב הוא שנהיה כולם מוגנים".
מה עושים במצב של אי־ודאות?
חסון: "אני התחריתי בימים שאחרי 7 באוקטובר. הייתי אז בחו"ל, במחנה אימונים, וגם סער הייתה. עכשיו התחושה, בניגוד לאז, שעוד יותר מסוכן לחזור. גם יש את העניין שאם אנחנו חוזרים, אין לנו איך לעזור. ב־7 באוקטובר רק רציתי לחזור, להתנדב איפשהו. עכשיו אני מבין שהדברים יותר גדולים מאיתנו ושזה ייקח כמה שייקח. זאת הייתה התחרות האחרונה לעונה ועכשיו יהיו אימוני קיץ, שאנחנו לא יודעים איך ואיפה הם ייערכו".
תמיר: "תחרות המטרה הבאה היא אליפות אירופה, והיא תהיה רק בחורף הבא".
איחוד לקראת לוס־אנג'לס
חסון ותמיר היו אמורים להיות מצוותים כזוג במשחקים האולימפיים בפריז, כשהמשתתפים בדגם 470 השתנו מגבר וגבר או אישה ואישה לזוג מעורב. אלא שסער נפצעה, חסון חבר לנועה לסרי, והשניים סיימו במקום השביעי. בשנה האחרונה קרה האיחוד כאשר הם נפגשו במסגרת קורס מאמנים בווינגייט והחליטו לבדוק אם הכימיה עדיין קיימת. איגוד השייט נתן את האישור לקראת משחקי לוס־אנג'לס 2028 עם בדיקה ראשונה באליפות אירופה שהייתה בחודש שעבר (השניים סיימו במקום ה־18), וכאמור באליפות העולם שננעלה שלשום.
"עבר זמן, וכל אחד מאיתנו איבד את הדברים שהיו מאז שהפסקנו להפליג ביחד", מעיד חסון על החיבור מחדש. "אבל הרגשנו שכיף לנו לחזור כשני אנשים בוגרים לסירה, מתוך החלטה שלנו ולא מתוך משהו שהחליטו עבורנו. הצלחנו להביא את עצמנו לידי ביטוי הרבה יותר מהמצופה".
"הייתי צריכה כמה ימים לחשוב", אומרת תמיר. "ידעתי שיש מחסור של שייטות בדגם בארץ, אבל החיבור מחדש עם ניתאי היה מאוד טבעי. הפתעתי את עצמי".
למה?
"כמעט שנתיים לא נגעתי בסירת 470. הפלגתי בדגם אחר (49er) עם נויה בר וזה די אותו דבר מבחינת מחשבה, תיאוריה. יש את הקטע הטכני, של לחזור לדגם הזה אחרי תקופה ארוכה. אחרי כמה אימונים עם ניתאי הרגשתי נהדר, בנוח. הכל חזר, זיכרון השריר, הטכניקה".
אי־אפשר שלא לפספס את הפרצופים המבואסים שלכם.
חסון: "נלחמנו מאוד קשה ועשינו שיוטים טובים, היינו כל הזמן במגמת עלייה. היינו בשוונג, רצינו עוד יום אחד של תחרות. היה מאוד ריאלי להיות בעשירייה העולמית. אבל כמו שאמרנו, אנחנו מבינים שקורה משהו גדול מאיתנו, משהו היסטורי. עם כל הכבוד לאליפות העולם בשייט, אנחנו לא מרכז העולם".
אם אין טיסות, אתם יכולים לשוט לישראל...
חסון וסער אומרים ביחד בצחוק: "פחות ריאלי".
פורסם לראשונה: 01:30, 16.06.25
