"הייתי רוצה שהוא כבר יודיע על ההחלטה שלו כדי שנוכל לסיים להכין את לוח המשחקים", אמר בשבוע שעבר קומישנר ה־NBA, אדם סילבר, על לברון ג'יימס. "כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, הקבוצות מתקשרות אלינו, רשתות הטלוויזיה מתקשרות אלינו וכולם רוצים לסגור את הלוח, אבל המקום שבו לברון ישחק ישפיע על האופן שבו נקבע את הלוח, אז אני צריך שהוא יקבל החלטה".
לברון, טענה התקשורת המקומית בקליבלנד, כבר היה מוכן להודיע היכן ישחק בעונה הבאה, אבל דבריו של סילבר הרגיזו אותו והוא דחה את ההודעה כדי להראות שאף אחד לא יכול ללחוץ עליו והוא פועל רק לפי לוח הזמנים שלו. מתיש רק לקרוא את הפסקה הזו, אבל לברון ג'יימס של שלהי הקריירה הוא אדם מתיש.
הוא אחד הספורטאים הגדולים בהיסטוריה. הייתה לו קריירה חסרת השוואה. הוא מוכר בכל פינה בעולם. הוא איש עסקים. הוא מיליארדר. הוא איש משפחה מאושר. הוא בן 41 ויש לו זקן לבן. ולמרות כל הנ"ל גם יחד, לברון ג׳יימס עדיין זקוק לתשומת לב בלתי פוסקת. ספק אם הוא באמת כעס על דבריו של סילבר. הקומישנר אמר שכל הליגה מחכה להחלטה שלו וזה הרי מה שלברון רצה שיקרה לכל אורך הקריירה שלו. הפסטיבל סביב כל "החלטה" של ג'יימס היה תמיד מתוכנן ומתוזמר היטב, והאיש לא השתנה במילימטר מאז היה בן 25 ולקח את הכישרון שלו לסאות' ביץ'.
יכול להיות שבזמן קריאת שורות אלה, לברון כבר הודיע היכן ישחק בעונה הבאה. זהות הקבוצה שיעבור אליה תשפיע גם על התגובה להחלטה שלו, והאינטרנט בוודאי יקבל את זה באיפוק האופייני לו. אבל גם אם יחליט לחזור הביתה, לקליבלנד - מה שתהיה ההחלטה האחת שאי־אפשר יהיה לא לחבק - זה לא ישנה את הטעם החמוץ מאוד מעוד דרמה מייצרת מיגרנות סביב לברון.
קאמק? לברון ג'יימס ודיימון ג'ונס במדי קליבלנד ב-2007
(צילום: AP Photo/Mark Duncan)
נרקיסיזם בשלב מתקדם
ב־2010, אחרי עונה בה סיימה קליבלנד עם המאזן הטוב בליגה אבל הפסידה בחצי גמר המזרח, החליט לברון שאין לו סבלנות - וכנראה גם לא את האופי - להמשיך לנסות בקבוצה הביתית שלו. אז הוא עבר למיאמי. כמובן שלא לפני אותו פסטיבל ריאליטי מכוער למדי, שהגיע לשיאו במשדר מיוחד שנמשך שעה ב־ESPN. "ההחלטה" הייתה קטסטרופת יחסי ציבור שרדפה את ג׳יימס הרבה זמן. הוא הצליח להתגבר עליה פשוט משום שהוא שחקן אדיר שהגיע עם ההיט לארבעה גמרים וזכה בשתי אליפויות.
לברון השאיר את אופרת הסבון סביב המעבר למיאמי לגמרי מאחור בהחלטה לחזור הביתה, לקליבלנד, ב־2014. נכון שגם הפסטיבל הזה היה מוגזם, אבל הוא לפחות הרגיש אותנטי ונוגע ללב. לברון פירסם מאמר אישי ב־Sports Illustrated, הסביר שהקשר שלו לאוהיו גדול יותר מכדורסל והוא רוצה להביא לקליבלנד אליפות. זה בדיוק מה שעשה, כשבדרך בנה יריבות מלהיבה עם סטף קרי וגולדן סטייט, וזכה באליפות ב־2016. שום דבר שלברון עשה בקריירה שלו, לפני ואחרי, לא מתקרב לאליפות האחת הזו, במקום היחיד שאוהב אותו באמת.
קרי ולברון
(צילום: Darren Yamashita-Imagn Images)
ללוס־אנג'לס לייקרס עבר לברון בשקט יחסי. הוא כבר היה בן 33 וזה הרגיש קצת כמו תחילת היציאה לפנסיה. חברת ההפקות ההוליוודיות שלו צמחה והמשפחה אהבה את מזג האוויר של קליפורניה, אבל בכל שנה שעברה מאז, התברר יותר ויותר גודל האנומליה הפיזית שהיא לברון ג'יימס. הוא נשאר אחד השחקנים הטובים בליגה ועשה את מה שדורשים מכל כוכב גדול שמגיע ללייקרס: הביא אליפות.
היום לברון כבר לא אחד השחקנים הטובים בליגה ואפילו הגוף הבלתי אפשרי שלו כבר חורק, אבל הוא עדיין שחקן מצוין שבוודאי יכול להשלים פאזל של מועמדת לאליפות. לשחקנים מהסוג הנדיר מאוד של ג׳יימס מאוד קשה לפרוש. אבל זה שקשה לך לפרוש, לא אומר שיש הצדקה לעוד פרק בריטואל הזה. בוודאי כשהוא מצטרף לתחושת נרקיסיזם קשה מאוד שמגיעה מלברון בשנים האחרונות - כולל להכריח את הלייקרס לבחור את הבן שלו בדראפט, ולהודיע שהוא עוזב את הקבוצה רק אחרי שהחוזה המובטח של ברוני לעונה הבאה נכנס לתוקף. זו התנהגות כל כך קטנה של שחקן כל כך גדול.
שחקן כמו לברון ג׳יימס בכלל לא היה צריך לעבור קריירה שתכלול חמש קדנציות בשלוש ואולי ארבע קבוצות. לברון היה צריך להיות כמו מייקל ג׳ורדן, סטף קרי וקובי בראיינט. שחקן של קבוצה אחת, שזוכה בארבע־חמש טבעות עם אותו פרנצ׳ייז, ומסיים את הקריירה כשהוא אהוב בלי תנאים על ידי אוהדי הקבוצה הזו, ונערץ על ידי אוהדי כל הקבוצות האחרות. לברון תמיד יזכה לכבוד העצום שמגיע לו כשחקן עם קריירת הכדורסל הגדולה בהיסטוריה, כזו שספק אם תהיה אי פעם לעוד מישהו, אבל הצורך הבלתי פוסק בתשומת לב אפילו עכשיו, מעייף ובעיקר מעציב.
