יש רק דרך אחת שבה בן אדם נורמלי מסוגל ליהנות מסבל, מעינוי עצמי שאתה מכריח על עצמך, וזה פשוט להפוך את הסבל להנאה. סופיאן סהילי, רוכב הסיבולת הצרפתי, הוא דוגמה מובהקת לבן אדם כזה. תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מתעצלים, או מוכנים להיכנס למלחמת עולם עם בן הזוג כשאתם מתבקשים לקום מהספה לרגע: כשסהילי רוצה לבקר את ההורים שלו בפרבר ליד פריז, לאכול אוכל אלג'יראי ביתי, להיות בתוך מסגרת משפחתית בנופי ילדותו, הוא עולה על האופניים שלו ורוכב לעברם. 1,200 ק"מ הלוך, 1,200 ק"מ חזור.
סהילי הוא דמות ידועה בקהילה של הנהנים מסבלם. הוא כבר עשה שניים שלושה דברים שנמצאים על הצומת של מטורף פינת פסיכי. אבל כזה דבר מטורף ומטופש הוא מעולם לא עשה. המעשה הזה הביא לו תהילת עולם חסרת תקדים, ומאסר של 51 ימים בכלא רוסי.
עבר את הגבול
זה התחיל מההחלטה של סהילי בן ה-44 לחצות את אירופה ואסיה על אופניים ולשבור שיא עולמי על הדרך. הוא רכב על פני 17,500 קילומטר, דרך 17 מדינות במשך 63 ימים, מסלול שהתחיל ב-1 ביולי בקאם דה חקה בפורטוגל, הנקודה המערבית ביותר על אדמת אירופה, ועד לוולדיווסטוק במזרח רוסיה. כדי לשבור את השיא של יונאס דייכמן הגרמני מקיץ 2017, הוא היה חייב להגיע לנקודת הסיום בתוך פחות מ-64 יום, שעתיים ו-25 דקות. האופניים שלו והמזוודה (עם כמה בגדים להחלפה, ציוד לאופניים וציוד לתיקון האופניים) שוקלים 13 ק"ג.
בראשון בספטמבר, נותרו לסהילי 33 שעות על שעון החול של שבירת השיא. שלושה ימים לפני כן הוא העלה סרטון וידאו שבו הוא אומר: "אם הכל ילך כשורה, אני עוד 60 שעות בוולדיווסטוק". הוא היה רחוק רק 200 ק"מ מקו הסיום. מבחינת זמנים זו הייתה הליכה בפארק עבורו. כל מה שהוא היה צריך זה מעבר נינוח כדי לעבור את הגבול בין סין לרוסיה. אבל הרשויות במעבר הודיעו לו שפה מורשים לעבור את הגבול רק אזרחים רוסים וסינים. סהילי עלה על האופניים ורכב עוד 200 ק"מ למעבר גבול נוסף, שהיה כבר סגור כשהגיע. הוא שרף עוד חצי יום, וכשהמעבר נפתח, הודיעו לו השומרים שבמעבר הזה אפשר לעבור רק עם ויזה בדרכון. לסהילי יש ויזה אלקטרונית ולכן הוא לא יוכל לעבור.
סהילי הניח את האופניים בצד, הסדיר את הנשימה והתחיל למנות את האפשרויות שלו: לוותר על הכל ולחזור הביתה או לעבור בין שתי המדינות באמצעות רכבת. שתי האפשרויות הללו היו זורקות את 63 הימים של מאמץ הרכיבה שלו ישר לפח. הייתה עוד אפשרות אחת, אפשרות כל כך מופרעת שכל בר דעת היה זורק אותה לפח בלי לאבד עליה מחשבה שנייה.
רק שסהילי, כאמור, הוא לא בן אדם שאתה מודד בפרמטרים נורמליים. אם צריך לשבור את השיא על ידי כניסה בלתי חוקית לרוסיה ברגל, אז פאק איט, זה מה שסהילי יעשה.
מה שבאמת הפך את ההחלטה הזו, להפר את קו הגבול בין שתי מדינות שלא ממש מצטיינות בדמוקרטיות ליברלית או רואות בעין יפה ניסיון להסיג את גבולן, למופרעת במיוחד, הייתה העובדה שלסהילי, לפי ראיונות שהעניק לאחר מאסרו, היו מחשבות שניות וחמישיות לגבי המעשה. הוא ידע מה תהיה התוצאה של מעשהו והוא ידע שהתוצאה הזו לבטח תיקח ממנו את השיא. אבל לדבר אל קיר היה עוזר לסהילי יותר מאשר לדבר עם עצמו. הוא נכנס למנוע של גוגל ושואל: "מה העונש על כניסה לא חוקית לרוסיה?" גוגל עונה: "חודש בקלבוש, לפחות". סהילי שואל את עצמו: חודש בכלא שווה את השיא?" עצמו עונה לו: "כן".
"זה מטורף", הוא אומר ומנסה להניא את עצמו מההחלטה, "זו רוסיה. אתה לא נכנס לטריטוריה של רוסיה בצורה לא חוקית. אתה לא עושה דבר כזה!!". סהילי מהנהן לעצמו בהסכמה, שם את האופניים על הכתף ומתחיל לצעוד לעבר שטח רוסיה.
"גאה בחוסן שהראיתי כשדברים השתבשו"
אף אחד על הגבול הסיני לא עצר אותו. הוא המשיך ללכת בכיוון החץ שמורה מזרחה במכשיר הג'י פי אס שלו. הוא נכנס ליער, צעד בו שעות, ידיו ורגליו מלאות שריטות מהענפים והשיחים. הוא הולך בתוך מנהרת רכבת, אופניו על כתפיו ומתפלל לאלוהים ששום רכבת לא תופיע פתאום, ככה במשך שלושה קילומטר, עד שהגיע לגדר תיל. הוא נכנס מתחתיה, והגיע לשטח פתוח, חשוף, האחראים גזמו בו את כל העצים לאורך מאה מטר, אבל למרות תנאי השטח, המצלמות, המחסום הצבאי, סהילי המשיך ללכת. אף אחד לא עצר אותו. הוא חוצה את הגבול. הוא מת מעייפות ומרעב.
כשסהילי חצה את הגבול, קרה עוד דבר שאי אפשר ממש להסביר אותו במילים. ההיגיון משתלט עליו, ועוד לפני שהוא הצליח להסדיר את נשימתו או להוריד את האופניים מהכתף, הוא מחליט להסגיר את עצמו לשלטונות הרוסיים. הוא נחקר, מספר להם סיפור שהוא רוכב אופניים שאיבד את דרכו ונכנס לרוסיה בלי כוונה. הם גילו את הדרך שעבר דרך מכשיר הג'י פי אס שהחרימו ממנו, והבינו שלא רק שהוא מסיג גבול, אלא שהוא גם משקר להם. הוא הואשם בכניסה בלתי חוקית לרוסיה, ונשלח לכלא במחנה צבאי. אף אחד לא שומע ממנו, כולל משפחתו בצפון מערב צרפת, אבל כולם בברנז'ה מנסים לאתר אותו, לראות איך מוציאים אותו משם. השיא, רק מאתיים קילומטר ממנו, כבר לא יישבר. לא הפעם.
החשיבה הלא רציונלית מחזיקה את סופיאן סהילי שפוי בכלא. מדובר בבן אדם שצריך שמים מעליו, אוויר, חופש. בן אדם שמרוויח את לחמו מרכיבה על אופניים. הכלא הוא מוות בשביל אנשים כמוהו. "פעם בכמה זמן המחשבה שאני אשאר בכלא תקופה ארוכה עברה בראשי", הוא סיפר, "הבנתי שהעונש המקסימלי יכול להיות שנתיים בכלא, אבל לא רציתי להאמין לזה, הדחקתי את המחשבה הזו, אחרת הייתי מתרסק מבחינה מנטלית. אני אוהב את החיים שלי. אני חי את החלום. ובכל פעם שחשבתי שאני אשאר בתא שלי שנה שנתיים, אמרתי לעצמי שהם לא יכולים לעשות לי את זה ושזה לא יכול לקרות. אלו היו מחשבות לגמרי לא רציונליות, אבל הן הצילו אותי". אחרי 51 יום בתא מעופש ומסריח בגודל של שבעה מטר מרובעים לצד עברייני סמים, אנסים, אסירים אוקראינים ופושעים אחרים, זרים שלא מדברים את שפתו, הוא עלה למשפט, הורשע, נקנס ושוחרר.
נוכח-נפקד
הוא התחיל לרכב כמו כל ילד צרפתי ממוצע. אחר כך הרכיבה הפכה לחלק ממנו. הוא רכב לבית הספר, לתיכון, לחברים, לעבודה. הוא ניסה להוציא רישיון נהיגה ונכשל. ב-2010 הוא יצא לטיול בדרום-מזרח אסיה. עם תרמיל על הגב, סהילי עבר ממקום למקום בטרמפים, באוטובוסים וברכבות, אבל משהו חסר לו. הוא נכנס לחנות אופניים יד שנייה בלאוס, הוציא מאה דולר, קנה זוג אופניים, ורכב 7000 קילומטר דרך תאילנד וסינגפור ועוד כמה ארצות. בדרך, הוא ידע, האושר מנשק אותו על הלחיים. זה תמיד היה החלום שלו. לעזוב הכל, ולחיות בתוך החופש.
כשהוא חזר לצרפת, סהילי מחפש עבודה. הוא מנסה כמה מקומות ומבין שהוא חייב שמים ואוויר. הוא מתחיל לעשות שליחויות על אופניים. כשהוא עורך את הטיול ב-2010, הוא מבטיח לעצמו שיום אחד הוא ירכב על אופניים לאורכה של אסיה. ב-2017, שנה לאחר שהוא רוכב מקנדה למכסיקו, הוא מגשים את החלום ורוכב מפריז לטאיוואן. כשהוא חוזר הביתה הוא שומע על השיא של דייכמן. "חבל שלא שמעתי על זה לפני כן", הוא אומר, "מבחינת מרחק רכבנו את אותו קילומטרז'".
הרעיון לשבור את השיא של דייכמן מתחיל להתבשל בראש של סהילי ברגע שדייכמן מציב את השיא. במשך שמונה שנים הוא מתרכז בתחרויות, זוכה בפרסים, מתרגל כאב, בדידות, הפרעות שינה חריפות, מגשים את החלום שלו להרוויח את לחמו מרכיבה על אופניים. עד שהוא מוכן. הוא בולש אחרי דרכים. המצב הגיאופוליטי לא מאפשר לו לרכב דרך בלארוס. הוא טווה מסלול דרך איראן וטורקיה, אבל שבועיים לפני שהוא יצא לדרך, ישראל מתחילה להפציץ את טהרן וסהילי חוזר לשרטט במפות. הוא צייר מסלול חדש וקיבל בשנייה האחרונה ויזה אלקטרונית לרוסיה. עכשיו הוא לא רק צריך לשבור את השיא, אלא שהמצב הפוליטי מכריח אותו לרכב אלפי קילומטרים יותר מדייכמן כדי לשבור את השיא הזה.
הוא התחיל בחום הכבד של פורטוגל, עבר באירופה, נתקל בפקידי גבול סינים, חיפש בנרות כספומטים, חנויות לקנות מכשיר סים לטלפון שלו. קילומטרים לבד, הוא והנוף. הוא מדבר אל הטבע, והטבע מהדהד לו בחזרה. כשהוא חוצה את הגבול לרוסיה בצורה לא חוקית, מכשירי המעקב של החברה שלו פאני והחברים שלו בדרום מערב צרפת הפסיקו להתריע על מיקומו. במשך שלושה ימים הוא נפקד מהעולם. ביום השלישי השלטונות ברוסיה הודיעו לשגרירות הצרפתית שהם מחזיקים אזרח צרפתי במאסר.
"אני עדיין כועס על עצמי"
הנחישות, החוזק המנטלי, היכולת להתגבר על אתגרים ולהמציא חדשים, כל התורה שהוא למד מהרכיבות האינסופיות על האופניים הצילו אותו מלשקוע בדיכאון בתא המעצר. הוא כתב מכתבים לפאני אהובתו, שואל אותה אם היא זוכרת איך בדייט הראשון שלהם, לפני שבע שנים, הם רכבו ביחד 180 קילומטר, הוא כתב שירים, כתב על ההחלטה, קרא ספרים. למד רוסית כדי להיות בקשר עם האסירים האחרים. הוא חלם על ארוחה צרפתית, על להסתכל דרך חלון נטול סורגים, על ללכת לישון ולעצום עיניים בלי להיות מוקף בפושעים. מותר לו להתקלח פעם בשבוע, הרעש בלילה כל כך מחריד שהוא לוקח נייר טואלט ודוחף לאוזניים. שיטה שנותנת לו קצת שקט והרבה דלקת אוזניים.
"בזכותה לא איבדתי אמונה כשהייתי כלוא ברוסיה"
בחשבון האינסטגרם שלו יש תיעוד מדהים מלווה במוזיקה קצבית מכל הדרך שעבר עד לגבול שמחבר בין סין לרוסיה. לפעמים הוא דוהר לבד לבד על האופניים במדבריות או בהרים בגובה 4,000 מטר שגורמים לריאות שלו להישרף. הוא שר לעצמו את "לה סוליטוד" של ברברה. שיר על בדידות. הוא מתעד את תאונת הדרכים שעבר, את מערכת ההילוכים שנשברה, את הבלם הקדמי שהפסיק לעבוד. את כל הקליפים לאחר מכן מחקו הרשויות ברוסיה.
הוא משוחרר ב-23 באוקטובר 2025. יוצא החוצה, דורך על אדמה רוסית באופן חוקי לגמרי, ומיד ממהר להגשים את הפנטזיה שלו, הפנטזיה שהוא חלם עליה כמעט חודשיים. לפקוח את העיניים, להביט למעלה, ולראות רק את הכחול של השמים. הוא מקבל את האופניים שלו, המצלמה והטלפון, ונהג רוסי לוקח אותו, כמובן, לוולדיווסטוק.
משתף ברגשות לאחר היציאה מהכלא
"אני עדיין כועס על עצמי ומתבייש בעצמי", הוא אמר לאחר שנחת בנמל התעופה שארל דה גול בפריז, "איזה טעויות מטופשות שעשיתי". רק שהעניין עם טיפוסים כמו סהילי הוא אחר - תנו לו את אותה סיטואציה היום, על הגבול בין סין לרוסיה, שלושים שעות ומאתיים קילומטר מהשיא, אחרי חודשיים שבהם רכב בין 12 ל-16 שעות ביום, עם כל האדרנלין והעקשנות של רוכב סיבולת רגע לפני רגע השיא, כשהמחשבה כבר לא ממש בהירה, והמוח עובד על טייס אוטומטי שיכול בקלות לאבד את הניווט.
סהילי בטח היה מדבר עם עצמו, משכנע את עצמו לכאן ולכאן, שואל את עצמו אם חודשיים בכלא רוסי שווים את השיא. ואז היה שם את האופניים על הכתף, מתחיל ללכת מזרחה, ומודיע לשלטונות רגע אחרי שהוא הגיע ליעד, לא שנייה אחת לפני.
