29 ביולי, 1976. היום לפני 50 שנה בדיוק. על קו הזינוק באצטדיון האולימפי במונטריאול ניצבות שמונה רצות שחולמות על הפודיום. ריצת 100 מ' משוכות, שתי סובייטיות, שתי מזרח־גרמניות, פולנייה, רומנייה, איטלקייה ואסתר רוט־שחמורוב, האתלטית הישראלית הראשונה שמגיעה לגמר במשחקים האולימפיים.
"מה עוד אפשר לומר על הריצה ההיא?" נזכרת אסתר בביתה ברמת־השרון, בראיון ל"ידיעות אחרונות". "הדבר החשוב ביותר שאפשר לשאול הוא 'מה, כבר חלפו 50 שנה?' מה שאפשר להסיק הוא שהריצה הזו שיקמה לי את החיים. הייתי אחרי הטראומה במינכן 1972, שם נרצח מאמני עמיצור שפירא ז"ל לצד עשרה ספורטאים אחרים בטבח הנורא, וממש הייתי בספק אם אוכל אי־פעם לחזור להתחרות. רבים לא האמינו שאוכל. הגמר במונטריאול זה הדבר הגדול שקרה לי בחיים האישיים".
גלריה
יובל ספורטיבי לאחד מסיפורי האולימפיאדות הכי מרגשים לדורותיהן. אסתר רוט שחמורוב
(צילום: עוז מועלם)
אנחנו מציינים יובל ספורטיבי לאחד מסיפורי האולימפיאדות הכי מרגשים שנכתבו. ברחבי העולם לא נותרו אדישים, וכותרות עיתונים זעקו "נקמה!" ערב הגמר. אסתר שאיבדה את מאמנה, זו שבשל רצח הי"א החמיצה את חצי הגמר במינכן (וסביר להניח שהייתה מעפילה בגדול לגמר באותה תחרות), וזו שבפסק הזמן שאחרי האסון נישאה לבעלה פטר רוט ז"ל והביאה לעולם את בנה ירון – לא נתנה לטרגדיה לנצח אותה. "הריצה הזו בעלת חשיבות יותר מספורטיבית", היא אומרת, "אבל גם ספורטיבית, כי נסעתי להתחרות ולא שמישהו ירחם עליי בגלל מה שקרה".
בין מזרח למערב
12.77 שניות מרגע ההזנקה, יוהאנה שאלר ממזרח־גרמניה חצתה ראשונה את קו הסיום. אחריה הגיעו עוד ארבע רצות מהגוש המזרחי, וזה לא קרה במקרה. במקום השישי הנפלא אסתר, 13.04 שניות, האישה המהירה בעולם המערבי, ואולי בעולם בכלל, אם רק היו עורכים אז בדיקות מקיפות. היא אומרת בצורה שלא משתמעת לשתי פנים: "היריבות שלי השתמשו בסמים ואני לא".
אסתר רוט שחמורוב על המסלול האולימפי ב־1972
(צילום: GettyImages)
רוט־שחמורוב, שמעולם לא הסתירה את דעתה הנחרצת בנושא, מוסיפה: "בעבר, במאי הפיק סרט על חמש האתלטיות שהקדימו אותי ועליי. הוא שאל את יוהאנה שאלר מה דעתה על ההאשמות לפיהן ניצחה בצורה לא הוגנת. במקום לענות לו, היא הוציאה דף מהמכתבייה שהייתה לה בביתה, כתבה בו: 'אסתר ידידתי' וחתמה על המכתב חסר התוכן".
מה הבנת מהמעשה הזה?
"שהיא מעדיפה לא להתווכח איתי על האולימפיאדה ועל נסיבות הניצחון שלה. כשנשאלה על כך, היא העדיפה להתחמק מהמידע שהיה ידוע לכולם. הן הרי קיבלו סמים באופן שיטתי".
"הייתי אחרי הטראומה במינכן 1972. הריצה הזו שיקמה לי את החיים. היא בעלת חשיבות יותר מספורטיבית, אבל גם ספורטיבית, כי נסעתי להתחרות ולא שמישהו ירחם עליי בגלל מה שקרה"
אבל 50 שנים אחרי הריצה, אסתר גם מנסה להבין מה עבר בראשיהן של חמש רצות הגוש המזרחי. "הן היו בפיקוח השטאזי שהיה אחראי על כל התבטאות שלהן", היא מסבירה. "ספורטאים ממזרח־אירופה קיבלו איומים שיספגו עונשים קשים אם יתבטאו בניגוד לדעת המשטר. היו כאלה ששילמו קנסות אם לא עמדו בקוד ההתנהגות המצופה, והיו אפילו כאלה שבתיהם הוחרמו. אבל מובן שקרה משהו: היו פי שלושה תושבים במערב־גרמניה, ודווקא שתי רצות מהמזרח מגיעות לגמר ואחת זוכה בזה? למערב־גרמניה אפילו לא הייתה רצה במוקדמות 100 מטר משוכות".
צדק או מריחה
אסתר הייתה זו שנשאה את הדגל הישראלי בטקס הפתיחה של המשחקים במונטריאול, יחד עם תמונות הי"א שנרצחו. העולם הסקרן רצה לראות איך ישראל תחזור לאירוע הספורט הענק, ארבע שנים אחרי הטבח, וקיבל הצהרה בדמות משלחת גדולה יותר מאשר במינכן, 26 ספורטאים (מהם 17 שחקני נבחרת הכדורגל), שייצגו בגאווה את המדינה ולא נתנו לטרור לנצח. מעבר לאתלטיקה, היו גם מתחרים בהרמת משקולות, קליעה, סיוף והיאבקות, ענפים שספורטאים, שופטים ומאמנים מהם נרצחו במינכן.
50 שנים אחרי הריצה, אסתר גם מנסה להבין מה עבר בראשיהן של חמש רצות הגוש המזרחי
(צילום: עוז מועלם)
באופן מצמרר, לחבר באותה משלחת הייתה נגיעה משלו לאירוע טרור מפורסם. במהלך מחנה האימונים של נבחרת הכדורגל לפני היציאה למונטריאול, שחקן הפועל באר־שבע אלון בן־דור התבשר שאשתו נילי הייתה בין חטופי מטוס "אייר פראנס" לאנטבה. בתחילת יולי 1976 החטופים שוחררו במבצע מזהיר, בן־דור חזר ארצה לשהות ליד אשתו, ובהמשך אותו חודש כבר נסע לאולימפיאדה כדי לתת עוד דוגמה לחוסן הישראלי.
רפאל נאה ז"ל כתב אז ל"ידיעות אחרונות" אחרי הגמר של אסתר, בכתבה שכותרתה "בלי מדליה, אבל עם הרבה תהילה": "אסתר העניקה לישראלים ביציע תחושה של כבוד, סיפוק וגאווה. עיתונאים מכל רחבי תבל הקיפו בסיום המרוץ את אסתר, היא העניקה יותר ראיונות מהמנצחת. 'עשיתי את המקסימום, יותר לא היה בכוחי להגיע', סיכמה אסתר במשפט קצר את הופעתה כאן". בתקשורת העולמית כתבו כי "המנצחת האמיתית סיימה במקום השישי".
"היריבות שלי השתמשו בסמים ואני לא. כשהמנצחת ממזרח־גרמניה נשאל כך, היא העדיפה להתחמק מהמידע שהיה ידוע לכולם. הן היו בפיקוח השטאזי שהיה אחראי על כל התבטאות שלהן"
בהתרגשות שאחרי הריצה, אסתר גם אמרה שאינה מאמינה שקבעה זמן טוב. אולי היה זאת בגלל הפער מהמנצחות, שכנראה הייתה לו סיבה. בשנים שאחרי ניסה ידידה של אסתר, יורם דומב, חבר בית הדין הישראלי למניעת סימום עד לפני מספר חודשים, לפעול בנושא. הוא העלה את החשדות לתחרות הלא הוגנת בפני נשיא ההתאחדות הבינלאומית לאתלטיקה, הרץ הבריטי האגדי סבסטיאן קו, וביקש שהצדק יעשה – אך כל התשובות שקיבל היו בגדר "מריחה". קו לא רצה לפתוח תיבת פנדורה שמלאה במדליות אולימפיות מפוקפקות של ספורטאים מזרח־אירופיים לפני נפילת מסך הברזל. וגם אם כן – האם יש כיום דרך להוכיח זאת מלבד הודאה של הרצות המעורבות?
בחזרה לחדר הכושר
אסתר בת ה־74 לא הרחיבה רבות בנוגע למצבה הבריאותי, אבל כן סיפקה עדכון משמח.
אחרי שעברה שתי השתלות כליה, בשנה האחרונה היא התמודדה עם שני גידולים שהתגלו במוחה – וחושפת: "היום אני מרגישה הרבה יותר טוב. הטיפולים הצליחו. למשל, אני כבר מתאמנת בחדר הכושר כמו בימים היפים, וזה אומר הרבה. זה הרבה יותר חשוב מהישג כזה או אחר. אבל שלא תחשוב ששכחתי – אני עד היום גם כועסת שלא הצלחתי לזכות במדליה אולימפית".
