פרשנים ייטיבו ממני לתאר את ההישג המרשים, המחמיא והמרגש של מכבי תל אביב בכדורסל בכלל, ושל מאמנה, עודד קטש, בפרט. הם יאששו את דבריהם בנתונים, במספרים ובהשוואות. הם יציגו, מן הסתם, את מה שהיה עשוי להיחשב לנסיבות מקלות אילו הקבוצה לא הייתה זוכה באליפות המי־סופר־כמה.
אני מבקש לייחד את הטור הזה לתיאור עודד קטש האדם. הוא פועל זה שנים במערכת מאתגרת, מלחיצה ותובענית. הוא נאלץ לאלתר, להיות יצירתי במקום שבו מחוץ לקופסה יש יותר חלופות מאשר בתוכה. הוא נמנה עם סוג מיוחד, אם לדייק – נדיר – של אנשים, שתיאור הכישלונות שלהם לעולם לא יישמע כתירוץ. הוא יהיה בהיר, מנומק ועושה שכל. דבריהם יעניקו למי שייחשף להם תחושה שאין בהסבר, מדויק ככל שיהיה, פתח מילוט מנשיאה באחריות. זו אינה דרכו של עודד. אין זה ממנהגו.
מאמן מכבי ת"א עודד קטש
(צילום: עוז מועלם)
בניגוד לרבים מעמיתיו המאמנים, לרבות – ואולי בעיקר – מי שנמנים עם הבכירים שבהם, הוא לא רץ על הקווים לאורך המגרש, גוער בשחקנים, מתקרב אליהם, אדום מכעס, כאילו ביקש לתפוס אותם בדש חולצתם ולנער אותם, תוך פליטת דברים קשים ונתזי רוק. ההתנהלות שלו ספורטיבית. כאשר קבוצתו מפסידה, הוא לא ייתן לאיש תחושה שהכישלון הוא יתום; הוא ייקח אחריות על אבהותו. מבחינתו, הכישלון הוא חד־הורי, והוא, עודד, אביו מולידו. הוא יודע להודות בטעויות. זו לא סתם תכונה. זו מעלה. זו סגולה.
אין לי היכרות אישית עמו, אבל הוא נראה לי רגיש, אפילו רגשן. לא אחת, כשהוא מתראיין לאחר הפסדים, הוא מעניק כבוד למראייניו. הוא אינו מפגין קוצר רוח ואינו מותיר רושם של מי שמתראיין כמי שכפאו שד, אלא של מי שמבין שחוקי המשחק מחייבים אותו לכך.
בהתנהלותו התרבותית והמאופקת, עודד קטש ראוי להיחשב לחלון הראווה של הספורט הישראלי. הלוואי שיהיה גם כרטיס הביקור ותעודת הזהות שלו.
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא. אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים. אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים. אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
