תיו קורן מכנה את עצמו "פרש בודד", גם כשהוא על גג העולם אחרי הזכייה שלו בחגורת האליפות של TUFF-N-UFF, אחד מארגוני ה־MMA המכובדים בארה"ב, בקרב שנערך בלילה בין שישי לשבת בלאס־וגאס. הוא עדיין זוכר את הימים ההם במקלט בשכונת נחל עשן בבאר־שבע, שם הספורט היה עבורו חבל הצלה ובריחה מחיים שיכולים היו לקחת אותו למקומות שליליים.
קורן (25) הגיע משכונה אחרת בעיר, "בעייתית" לדבריו, והרבה לפני אור הזרקורים של עיר החטאים וזירות הקרב שלה הוא נאלץ להתמודד עם אתגרי זירת החיים. "היו לי בעיות קשב וריכוז, הייתי מחפש איפה לפרוק", הוא מספר. "הלכתי למקומות לא טובים עד שהגעתי לספורט. מה זה דברים לא טובים? לא סמים, זה מתחיל בהימור בכמה שקלים ויכול היה ללכת לפשיעה. ההשפעה עליך קלה ושיקול הדעת שלך נמוך".
במקלט המנותק מהעולם התרכזו קורן בן ה־13 ועוד מספר נערים במצב דומה, בתיעול הסיטואציה לטובתם. אף אחד לא חשב אז על קריירה מקצוענית, יותר על חיזוק הגוף והביטחון העצמי. "היה לנו מאמן שראיתי אותו כדמות להערצה. מחבורה של פרחחים כולנו התאספנו כל ערב למטרה אחת".
זה הכניס לך אור לחיים?
משמעות אחרת. ראיתי איך הוא מצליח, והוא היה כמונו, פשוט בוגר יותר וידע להכווין. הוא היה גדול, עם שרירים, דוגמה טובה. רציתי להיות כמוהו בכל התכונות. האימונים אצלו החזיקו אותי בכיוון הנכון, כשהצד השני, הלא נכון, כל הזמן כל כך קרוב אליך, נגיש. עדיין לא היה לי אופי משל עצמי, והעקרונות של הבית לא תמיד היו איתי. זה לא היה קל. כן היה לי קל להיצמד למשהו אחר, אני מאוד תחרותי באופי שלי, משהו בדופמין, כמו התמכרות לכל דבר. זה טוב, יחסית. גם בתיכון ההורים שלחו אותי לצד השני של העיר כדי לא להיות עם אותם אנשים, להתרחק".
לבקו"ם עם המדליות
היה קשה לפרוץ כספורטאי מהדרום?
"זה קשה, אבל אני ראיתי את הספורט כהכל או כלום. אני עדיין ככה היום, גם במקום הכי גבוה שאני נמצא בו. כלכלית, ההוצאות עליי. לאימונים אני מגיע באופניים חשמליים שקנה לי מראב דבאלישוילי (לוחם MMA מקצועי מגיאורגיה שקורן מתאמן איתו), כי הוא מאמין בי ותומך בי. גם אחרי הזכייה באליפות, אני אמשיך לנסוע באופניים, כי לא רואים כסף עד שמגיעים לרמות מאוד גבוהות".
אני מניחה שעבדת במקביל ללימודים כדי לממן את ההתחלה.
"הייתי מלצר באולמות אירועים, והצלחתי להתאמן במקביל לעבודה פעם אחת ביום".
כשהגיעה העת להתגייס, קורן הגיע לבקו"ם עם תיק ובו המדליות והגביעים שצבר, להוכיח למי ששלח אותו להיות לוחם שהוא טעה, ושמקומו כספורטאי מצטיין. זה לא הצליח. "הייתי תמים, בלי מעטפת. רציתי לעשות צבא, אני בא ממשפחה של לוחמים, בת הזוג שלי הייתה קצינה ברפואה, ואני עצמי כבר עשיתי טירונות, אבל רציתי יומיות, כדי להמשיך להתאמן. עברתי ניתוחים בברכיים, הראיתי להם את האף והאוזניים, שכל החיים שלי מוקדשים לספורט. הם לא קיבלו את זה, ולא ידעתי איך להתמודד".
נכנסת לכלא?
"כן. הייתי שם שבוע. אבא שלי בא מהשב"ס והבין שעדיף שלא אהיה במסגרת. זה התגלגל בצורה כזאת, ואני רציתי להתגייס. לא רציתי לצאת מהצבא, אבל הרגשתי לא שייך. התאמנתי כל הזמן, אבל הייתי במצב נפשי לא טוב. בסוף הסיטואציה ביגרה אותי, לא יכולתי לשלוט בהשתלשלות האירועים ואיך הם התגלגלו".
מה עשית עם הזמן הפנוי שנוצר?
"הבנתי שאני הולך להיות לוחם מקצועי. מבחינתי, התחלתי את החיים, ואני אעשה את זה עד הסוף. הכי טוב שיש".
מקבל אנרגיה מהאדום
קורן דבק במטרה, והעביר אימונים אישיים באומנויות לחימה כדי להתפרנס אחרי שעבר קורס מדריכים בווינגייט. את התוכנית לעבור לארה"ב הוא הוציא לפועל בסוף 2023. הוא נסע לארבעה חודשים בלי להכיר אף אחד, היחיד שהוא שמע עליו בזכות השורשים הגיאורגיים המשותפים שלהם היה דבאלישוילי. "שלחתי לו הודעה באינסטגרם, ניסיתי את מזלי, והוא שלח לי את שם המועדון שהוא מתאמן בו".
איך היה המפגש איתו?
"הוא בחן אותי קצת בהתחלה, היו לנו משחקי כוחות. באתי בגישה שאני איתן במי שאני, ישראלי־גיאורגי. כן, כולם ידעו שאני מישראל. אחרי התחלה מאתגרת התחלתי להתערבב עם האמריקאים. הייתי חסר ביטחון, לא ידעתי מה הרמה שלי מול אלופי עולם. הם לא סתם אנשים, הם לוחמים. הפתעתי את עצמי בכל פעם מחדש".
מה עשית כדי להרגיש שייך
"למרות שאין לי את הניסיון שלהם באימונים ובקרבות, גיביתי הכל בקרבות. ידעתי שמדובר בעניין של זמן עד שאהיה הבחור הבא, רק צריך שיהיו גם תוצאות".
הכל התנקז לתחרות ביום שישי, הרגע הכי גדול בקריירה שלך.
"אני גאה שזה מה שהצלחתי להוציא מעצמי אחרי הדרך שעברתי. אני אפילו לא קרוב למה שאני רוצה להיות, אבל כל מה שעברתי אמיתי. אני שמח שהצלחתי לייצג את המדינה. באו עם דגלי ישראל לאולם. החבר הכי טוב שלי, רפי צ'קו, הגיע לפה דרך מצרים לאתונה, לניו־יורק ואז לאס־וגאס אחרי שני ביטולים".
מה הסיכוי שלך להגיע ל־UFC?
"עשיתי לשם צעד משמעותי. בעיניי, UFC זה עסקים ואף אחד לא יכול להבטיח לי שאיכנס. הם יודעים שאני מוכן כשתיפתח הזדמנות. הם יודעים שאני ברמה".
אתה על מאזן 0:8 עם חגורת האליפות. מה היית אומר לעצמך הילד?
"שיידע שהוא יעשה דברים גדולים. כשאני בתוך קרב, לא מעניין אותי כלום, אני רוצה לנצח. לא יכולתי להתעלם מעצמי כשאני על שלטי חוצות ושהיריב שלי באותו מאזן כמוני. זה היה כל כך גדול, שאני לא יודע אם בגיל קטן הייתי מצפה לזה".
אי־אפשר שלא לשאול על השיער האדום שלך.
"אני מקבל אנרגיה מהצבע הזה, כאילו הוא חלק ממני. אדום מסמן שאיפה, רעב, זה מתאר אותי יפה. זה לא גיאורגיה ולא הפועל באר־שבע, אלא משהו שמייחד אותי. הכינוי שלי הוא RED HAIR, ג'ינג'י. האמריקאים לא יודעים איך לאכול את זה, מסתלבטים עליי. הגיאורגים שמרנים, לא אוהבים את זה. בכל אופן, אני צובע את השיער רק לפני הקרבות. זה לשם המופע, אני לא מסתובב ככה ברחובות".
