מי מאמן את הפועל חדרה? ספק אם אפילו המאמן של הפועל חדרה – זה ניסו אביטן או אסף נימני? – מסוגל לענות על השאלה. ומי סוגרת את הטבלה, האם זו הפועל ירושלים או מ.ס אשדוד? ומי מאמן את הפועל ת"א במקומו של מייקל ולקאניס שעזב? רגע, ולקאניס עזב? בגלל התבוסה למכבי בדרבי, 4:0? לא, זה היה 5:0. והיה אחרי זה עוד משחק, אפשר להישבע. כן, הם דווקא ניצחו במשחק האחרון את הפועל באר־שבע. או שבעצם זו הייתה בית"ר ירושלים? כן, בית"ר. 0:2. זאת אומרת, 0:1. לא, לא, 0:3.
רצף השמות והמספרים הללו – "1", "0", "בית"ר", "הפועל" - מרכיב את הקוד של התוכנה שנקראת "ליגת העל". בימי שגרה, כשמשחק רודף משחק והכל זכיר, ברורה לכולם המשמעות או למה זה חשוב שליד שם של קבוצה אחת כתוב "2" וליד השנייה "1". עכשיו הכל מרגיש כמו כתב חרטומים אחד גדול. מי אלו האנשים האלה, מי אלו הקבוצות הללו, על מה משחקים כאן בעצם, ובאיזה שלב של העונה אנחנו בכלל?
גם אנשים שיודעים לדקלם מתוך שינה את ה־11 של בני־סכנין והיו מחסירים פעימה אם עומר כץ היה חולף על פניהם ברחוב, מבינים עתה שהעולם השתנה והמקום שיועד בו בעבר לכדורגל הצטמצם דרמטית. אם הם לא הבינו, הם עוד יבינו, אל דאגה – בשער ניצחון שלא יצבע את עולמם בוורוד, בהפסד דרמטי שלא יערער את שלוותם המעורערת ממילא. במשחקים שיתקיימו בנוכחות השחקנים בלבד.
אם ליגת העל הייתה סדרת טלוויזיה, השבה לשידור אחרי הפסקה ארוכה, היה מלווה את חידושה קדימון בנוסח "בפרקים הקודמים" שיעזור לשזור את הקצוות הפתוחים. ואולי אין טעם בניסיון לייצר איזושהי רציפות רעיונית בין חמשת המחזורים הראשונים למה שיבוא מכאן והלאה. זו עונה חדשה לגמרי שרק משיקולי נוחות וניהול ספרים עדיין מתקראת 2023/24. כל קבוצה בליגה סוחבת על גבה גיבנת מתמטית מחיים אחרים, לא שונה מעונשי הפחתת הנקודות שמטיל לעיתים בית הדין. מה שהוביל לכך שלבני־ריינה יש 9 נקודות ולהפועל פ"ת רק 4 – אינו רלוונטי עוד.
ליגת העל האקראית בעולם
זו הייתה בעיתות שלום ליגה צפופה שבה היה כמעט בלתי אפשרי לפתח מומנטום, קולקציה דביקה של תוצאות תיקו וניצחונות שהושגו במקרה. עכשיו, כשהחפיסה נטרפה פעם אחת יותר מדי, זו תהיה ליגת העל האקראית בעולם.
גם אנשים שיודעים לדקלם מתוך שינה את ה־11 של בני־סכנין והיו מחסירים פעימה אם עומר כץ היה חולף על פניהם ברחוב, מבינים עתה שהעולם השתנה והמקום שיועד בו בעבר לכדורגל הצטמצם דרמטית"
יידרשו עוד שבועות רבים עד שהקבוצות יגלו את האמת על עצמן. אם ההפסקה יכולה לעשות טוב למישהו, זה דווקא לקבוצות שלא מצאו את עצמן עד המלחמה. לא בגלל שתשעה שבועות בלי כדורגל יעשו טוב למי שלא שיחק כדורגל טוב גם בזמן שגרה, אלא בגלל שהם אולי יעשו רע למי שנדמה שדווקא עלה על הגל. לקבוצה כמו אשדוד, שעד להפסקה הייתה הגרועה בליגת העל, יש עכשיו תקווה – אולי בחסות המערבולת שסחפה את הכדורגל הישראלי לתוך חור שחור, ייווצרו עוד עשר אשדוד. אם ההפסקה לא יכולה לעשות טוב, היא בהכרח טובה למי שלא היה טוב.
מתי נדע שחזרנו, שהכל ירגיש טבעי? אולי מיד בשער הבכורה, אולי רק במשחק הגדול הראשון, ואולי רק כאשר יפוטר המאמן הראשון. או־אז נדע שהכדורגל הישראלי חזר להרגיש בנוח, להיות הוא עצמו. זה בעצם כל מה שהיינו רוצים לעשות, לחזור להיות אנחנו.
וליגת העל, על כשליה ובעיותיה המוכרות, היא עוד נדבך מיוחל בנורמליות שאבדה בשבת השחורה. חזרתה לפעילות, אחרי הכל, היא התפתחות חיובית בחברה שמבקשת לעצמה מעט מהשגרה המוכרת לה. במובן הספורטיבי, הכדורגל מרגיש היום הכי חסר משמעות שהיה אי פעם, אבל בכל שאר המובנים, הוא חשוב יותר מתמיד. זו אחת ממדורות השבט הכי גדולות שלנו, וכמה שאנחנו מחפשים משהו שיחמם אותנו. זה חורף קר מאוד.
