כאשר אוקלהומה סיטי תארח הלילה (בין לשני לשלישי, 3:30) את אינדיאנה למשחק החמישי בסדרת גמר הפלייאוף ב־NBA, זו למעשה תהיה פתיחה של סדרה חדשה – הטוב מ־3 במקום הטוב מ־7. הן מגיעות במצב של 2:2, מותשות ומלאות באדרנלין אחרי ארבעה משחקים צמודים מאוד ברובם, ומדובר יהיה בצפיית חובה. רק שהגמר מפריד השנה באופן ברור מאוד בין אוהדי כדורסל לצופים חובבי טרנדים.
מבחינת היכולת על הפרקט, המתח, רמת התחרות והמוצר הסופי, זו סדרת הגמר הטובה ביותר מאז 2018, אז קיבלנו את המפגש האחרון במעמד בין גולדן סטייט לקליבלנד, הרביעי ברציפות. בטח שמדובר בהתעלות על השנה שעברה, אז בוסטון הבשלה פירקה את דאלאס, ששחקני הרוטציה המבוהלים שלה לא עזרו ללוקה דונצ'יץ' בדבר. אבל נתוני הצפייה לא מגיעים לאותם גבהים. להפך: משחק מספר 2, לדוגמה, משך רק 8.76 מיליון צופים בארה"ב, הנתון הנמוך ביותר למשחק גמר זה 18 שנים; שני משחקי הפתיחה העמידו נתונים נמוכים ב־24 אחוזים מאשר השניים שפתחו בעונה שעברה; ויש סיכוי טוב שבקצב הדברים הנוכחי זו תהיה הסדרה בעלת הרייטינג הנמוך ביותר מאז תחילת המדידה ב־1988.
3 צפייה בגלריה
הרמה לא נופלת מהגמר בין לברון לסטף, אז למה הרייטינג לא מתקרב? טייריס הליברטון מול שיי גילג'ס-אלכסנדר
(Maddie Meyer / AFP)
הקומישנר אדם סילבר לא נשמע מודאג כשהתייחס לכך: "הרייטינג שונה כיום ממה שהכרנו", הוא ניסה להסביר לתקשורת האמריקאית. "אנחנו אפילו לא חושבים במונחים האלה. אנחנו חושבים במונחים של פופולריות, רעש סביב הקבוצות". אבל האם באמת יש כזה?
הסברה הרווחת וההסבר הקל ביותר נוגעים לשווקים הקטנים שמהם מגיעות שתי הקבוצות. אינדיאנה ואוקלהומה אינן ניו־יורק ולוס־אנג'לס, גם לא בוסטון או שיקגו. התדמית האפרורית והזהות המקומית מאוד שלהן לא מושכות בעיני הקהל הרחב, שבזמן הסדרה העדיף לצפות במספרים גבוהים במיוחד בטקס פרסי הטוני הנוצץ. אבל ההרגשה היא שיש כאן מהלך שמעיד על יום חדש בתרבות הספורט.
יותר קבוצתי, פחות רייטינג
הסיבה היא קייטלין קלארק. בשני המשחקים האחרונים הסופרסטארית העצומה ישבה בשורה הראשונה יחד עם חברותיה לפיבר – קבוצת ה־WNBA של אינדיאנה – והמצלמה כמעט לא ירדה ממנה. למחרת המשחק הרביעי היא חזרה מפציעה שהשביתה אותה לתקופה קצרה, ונתנה תצוגה לא נורמלית של 32 נקודות בניצחון 88:102 על ניו־יורק ליברטי – ההפסד הראשון העונה של הקבוצה הטובה בליגה. בשיא המשחק, קלארק צלפה שלוש שלשות לא הגיוניות ממרחק ענק תוך 38 שניות בלבד, והקהל האמריקאי התחרפן. הסיקור היה נרחב והסרטונים ויראליים. היא ממשיכה לשנות ערב אחרי ערב את היחס ל־WNBA והחשיפה לכדורסל נשים. והיא עושה את זה באותו "שוק קטן".
העניין אינו המקום שממנו פועלים הת'אנדר והפייסרס, אלא הכוחות המניעים של המועדונים. שניהם בנו סגלים עמוקים ומיוחדים, אבל הכוכבים שלהם אינם קלארק, לברון ג'יימס, סטף קרי וכו'. שיי גילג'ס־אלכסנדר, ה־MVP של הליגה, משחק מדהים בגמר הראשון שלו, אבל המנהיגות השקטה והפרופיל הציבורי הנמוך מזכירים שחקן־על מסתורי אחר בדמות קוואי לנארד שאף פעם לא היה שם זוהר. האיש של אוקלהומה גם שולט בליגה בזכות חזרה לכדורסל קלאסי ופחות מרהיב, של ג'אמפים נקיים ואכזריים במקום מופעי שלשות והטבעות. מהצד השני, טייריס הליברטון של אינדיאנה הוא יותר חומר לריאליטי והשקות מותגים בזכות החיוך הענק והאופי הקליל, אבל המעמד שלו בין השחקנים המובילים בקרב האוהדים לא גבוה מאוד. הוא עוד צריך להתקדם כדי להרוויח את זה.
זהו הצד השני של המטבע במהפכה המקצועית החיובית שעוברת על ה־NBA. מצד אחד, עידן כוכבי הענק נגמר, ו"לברונים" למיניהם כבר לא מסוגלים לקחת אליפויות עם קבוצות סבירות ומעלה, כי הקו הבריא והמצליח הוא בנייה ארוכת טווח ועמוקה שלא סובבת רק דינוזאור אחד או שניים. מצד שני, משמעות הדבר היא שקשה יותר למשוך את הצופה הספקן לטלוויזיה, כי הרבה יותר מפתה לומר לחבר "אתה בא לראות הערב את קווין דוראנט?" מאשר לשאול "מתחשק לך לצפות באוקלהומה סיטי?".
האהדה זזה במהירות בשנות האלפיים, ובחלק ניכר מהקהל היא כבר לא לקבוצה אלא לשחקנים ספציפיים, איפה שלא ישחקו. גודל השוק לא היה משנה אם קרי היה לובש את הגופייה של אינדיאנה, כי כל מי שרוצה לצייץ על המשחק ולהרגיש כמו חלק מהגל היה מעדיף את המשחק על פני חלוקת פרסי התיאטרון. אולי בליגה אוהבים את התחרות הפתוחה מתמיד, אבל סילבר היה שמח לראות בעשור הקרוב מגה־סטארים שערורייתיים ומחשמלים שיקלו את שיווק הדרמה.
פורסם לראשונה: 01:30, 16.06.25
