איזה שבוע נפלא וגדוש ברגעים מרגשים קיבלנו בווימבלדון. ייתכן שבעוד כמה שעות כבר הייתי בוחר רגעים אחרים, אבל נכון לרגע כתיבת השורות האלה – אלה חמשת הרגעים שלי. מוזמנים כמובן להוסיף את שלכם.
1. העולם שייך לצעירים. וגם לאגדות
בגיל 19, שחקן כמו ז'ואו פונסקה כבר מספיק לעבור כמה גלגולים בדעת הקהל. בהתחלה הוא ילד פלא, אחר כך ההבטחה שעומדת להתממש, פתאום אכזבה, ואז כבר מספרים לנו שהתבגר והמציא את עצמו מחדש. והוא רק בן 19.
רבאק, תנו לילד לגדול בשקט. והוא לא היחיד. הכוכבים הופכים צעירים יותר ויותר, והסבלנות שלנו כלפיהם מתקצרת בהתאם. רק בעולם שלנו בני 20 כבר יכולים להיחשב סיפור קאמבק. ואז, באותו עולם בדיוק, סרינה וויליאמס עולה שוב על הדשא של ווימבלדון. בגיל 44.
אחרי כמעט ארבע שנים ללא משחק יחידות בגראנד סלאם, עם 23 תוארי גראנד סלאם באמתחתה, שבעה מהם בווימבלדון, היא חזרה – וזו הייתה תחושה שהייתה גדולה הרבה יותר מטניס.
היו שם רגעים שהזכירו את הגדולה בכל הזמנים: העוצמה, הנוכחות, ההגשה והיכולת להישאר במשחק גם כשהוא כמעט בורח.
אבל היו גם הרגעים הבלתי נמנעים: טעויות כפולות, תנועה איטית יותר, ויתור על כדורים רחוקים וניסיון לקצר נקודות לפני שהראלי יפגוש את מגבלות הגיל.
ומולה עמדה מאיה ג'וינט האוסטרלית, בת 20 בלבד, שלפני שנולדה כבר היו לסרינה שבעה תוארי גראנד סלאם. היא שמרה על קור רוח, ניצחה על המגרש המרכזי והשיגה את הניצחון הגדול בקריירה שלה.
כנראה שאיש לא באמת ציפה מסרינה להגיע רחוק. היו אפילו מי שחששו שתתבזה. כאילו אגדה בסדר הגודל שלה יכולה להתבזות.
הטניס אולי שייך לצעירים. אבל בלי האגדות שעוד מסתובבות בינינו, הוא היה הרבה פחות מרגש.
2. ואיזה מסכנים הבריטים
ווימבלדון הוא הבית שלהם. הדשא שלהם. המסורת שלהם. התותים שלהם. גם מזג האוויר. ובכל זאת, גם השנה הטורניר הפך עבורם לשיעור נוסף בתקווה ואכזבה. אמה רדוקאנו, שבה תלו תקוות גדולות אחרי הופעה מצוינת בקווינס, נפצעה ופרשה רגע לפני המשחק הראשון.
הטניסאי הבריטי ג'ק דרייפר
(Hannah Peters/Getty Images)
ג'ק דרייפר, התקווה הגדולה של הטניס הבריטי, שרק לאחרונה צירף את אנדי מארי כמאמנו, פרש גם הוא באותו יום בגלל פציעה. קמרון נורי, קייטי בולטר ואחרים לא עברו את הסיבוב הראשון, ודן אוואנס, שבשיאו דורג במקום ה־21 בעולם, הודח במוקדמות אחרי שלא קיבל כרטיס חופשי ונאלץ לסיים את הקריירה במשחק זוגות במגרש צדדי. לפחות הוא לא הסתיר את אכזבתו, ובעיקר את התחושה שמגיע היה לו יחס ישיר וכן יותר.
מסתבר שלא רק אנחנו הישראלים מצפים לזה מהבריטים. גם הם מצפים לזה מעצמם. וכאילו כל זה לא הספיק, הם עוד נאלצו לעקוב בדאגה אחרי נבחרת שלושת האריות, שכמעט הסתבכה מול קונגו. מזל שיש את הארי קיין.
3. יאניק זקוק לקרלוס
במשחק הראשון במגרש המרכזי פגש אלוף השנה שעברה והמדורג ראשון בעולם, יאניק סינר, את מיומיר קצ'מנוביץ', והתקשה הרבה יותר מהצפוי. לפרקים אפילו נדמה היה שהפתעה באוויר.
השורה התחתונה מבחינתי פשוטה: יאניק זקוק לקרלוס בסביבה.
בקטעים רבים של המשחק הוא נראה משועמם, חסר אנרגיה ותשוקה. כאילו היריבות מול קרלוס אלקראס היא זו שמוציאה ממנו את המיטב.
בהיעדרו של קרלוס השנה הוא הסתער על התארים כמו ילד שנשאר לבד בבית מול מגירת הממתקים. עכשיו נדמה שכבר נמאס לו מהמתוק הזה.
ייתכן שגם ההחלטה לוותר על טורניר ההכנה על הדשא כמעט עלתה לו ביוקר. בשנה שעברה שיחק בהאלה, הפסיד לבובליק, אבל הגיע חד ומוכן לווימבלדון. השנה בחר לדלג על ההכנה, החליק לא מעט והתקשה להיכנס לקצב. ייתכן שבפעם הבאה יקבל החלטה אחרת.
4. מעשה בשני נובאקים
נעבור לנובאק ג'וקוביץ'. נדמה שמסתובבים בינינו שני נובאקים. זה של הסיבוב הראשון, שהתקשה מאוד מול ייבינג וו הסיני, המדורג 102 בעולם, וזה של הסיבוב השני, שפירק את סטפנוס ציציפאס כאילו השנים כלל לא נגעו בו.
בסיבוב הראשון הוא נשען בעיקר על הסרב ועל החבטה שאחריו, ניסה לקצר נקודות, ומהמערכה השלישית כבר נראו סימני עייפות. התחושה הייתה שההדחה היא לא שאלה של אם, אלא של מתי. ואז הגיע הסיבוב השני.
(רויטרס)
פתאום קיבלנו נובאק אחר לחלוטין: רענן, חד, יוזם, חובט מוקדם ועמוק, קורא את המשחק כאילו הוא יודע מה היריב מתכנן עוד לפני שהיריב עצמו יודע. ציציפאס נראה חסר אונים מול אחת ההופעות המרשימות של הטורניר. איזה נובאק נראה בהמשך? כנראה שרק הוא יודע.
5. פרידה מאגדה
מעט מאוד שחקנים באמת הצליחו לקרוא תיגר על השליטה של פדרר, נדאל וג'וקוביץ'. לא רק להיות טובים. להיות דומיננטיים. סטן ואוורינקה היה אחד מהם. שלושת תוארי הגראנד סלאם שלו מעידים על כך היטב. בדיוק כמו לאנדי מארי, שרבים מחשיבים לרביעי של אותה תקופה. סטן היה שחקן של רגעים גדולים, של עוצמה בלתי רגילה ושל בקהאנד יד אחת שאי אפשר לשכוח. שחקן שבכל דור אחר כנראה היה זוכה בעוד הרבה יותר.
כעת, בגיל 41, הוא הגיע בפעם האחרונה לווימבלדון במסגרת עונת הפרידה שלו. ואיזו פרידה זו הייתה. מהעבר השני של הרשת עמד מתאו ברטיני. ארבע מערכות, ארבעה שוברי שוויון, יותר מארבע שעות של טניס.
אם יש דרך להפסיד, זו כנראה הדרך. בסיום, כשהקהל כולו עמד והריע, נשאל סטאן אם אחרי הופעה כזו הוא בטוח שהוא רוצה לפרוש. "אני לא רוצה", הוא השיב. "פשוט הגיע הזמן".
איזו תשובה. איזו אישיות. איזה שחקן. ואיזה בקהאנד. גם אני, כמו סטאן, לא באמת רוצה לעצור אחרי חמש נקודות. היו עוד כל כך הרבה רגעים נפלאים השבוע. אבל כנראה שגם כאן הגיע הזמן לסיים.
הכותב הוא בעל דף הפייסבוק "ברייק פוינט – מחשבות על טניס"
גם אתם רוצים להיות פרשנים? איך זה עובד? פשוט מאוד: כותבים ושולחים בגוף המייל או בקובץ Word לכתובת: kick@ynet.co.il, בצירוף שם מלא.
אורך הטקסט הרצוי: 250–800 מילים. אין לצרף תמונות, טבלאות או גרפים. אם הטקסט מתייחס לאירוע עתידי – שלחו אותו מספר ימים מראש.
