יומיים לפני יום הולדת 63, מייקל ג'ורדן קיבל את המתנה שהוא הכי אוהב בעולם: ניצחון. ולא סתם ניצחון. כזה שמוכיח שכולם טועים והוא, כמו תמיד, צודק.
כשטיילר רדיק, הנהג של קבוצת 23XI, חצה ראשון את קו הסיום בדייטונה 500 של שנת 2026, המרוץ היוקרתי ביותר בלוח השנה של הנאסקר, החגיגות האמיתיות לא היו על האספלט, אלא ביציע הכבוד. גם בשש האליפויות של שיקגו בולס לא ראו את ג'ורדן מחייך ככה. זה זה היה חיוך של טורף. הוא בעצמו אמר שהרגיש "כאילו אני זכיתי באליפות", שהוא רוצה "טבעת" גם בענף הזה ותוך חמש שנים בלבד הוא הצליח להקים אימפריה מאפס ולשנות סדרי עולם בענף שנחשב במשך עשורים למיושן, תקוע וחשדן כלפי זרים.
5 צפייה בגלריה
קיבל את המתנה שהוא הכי אוהב בעולם. ג'ורדן
(צילום: James Gilbert / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
ג'ורדן נכשל כבעלים של שארלוט הורנטס. מבחינה מקצועית, הוא לא הצליח לבנות שם כלום והקבוצה דשדשה בתחתית ה־NBA. אבל ג'ורדן הוא ג'ורדן, הוא מכר את הקבוצה ברווח נאה של מאות מיליוני דולרים, יצא עם הצ'ק, אבל נשאר עם רעב בבטן. את היצר התחרותי המטורף שלו הוא היה צריך לנתב למקום חדש. הוא מצא אותו בנאסקר.
לנצח את הלבנים
ליגת המרוצים הכל־אמריקאית הייתה בדעיכה ברורה. היא הייתה רחוקה מאוד מימי השיא של שנות ה־90 ותחילת ה־2000, כשהיא הייתה מפלצת רייטינג שאיימה על ה־NFL. בזמן שהפורמולה 1 נהנית מפריחה חסרת תקדים, עם עשירי עולם ביציעים, הילה טכנולוגית של הייטק וקהל צעיר חובב ערבי יין ויאכטות - נאסקר נשארה מאחור. היא נשארה עם התדמית של המכוניות שאתה מוצא בחנייה בבית, נהגים שנראים כמו השכן שבא לעזור לך לתקן את המזגן, ואווירה של בירה פושרת בכוס פלסטיק.
האירוניה היא שנאסקר היא בעצם ספורט הרבה יותר ברור ומרגש לצופה הפשוט: יש התנגשות? יש "קאבום"? יש עקיפות בלתי פוסקות? בטח. המכוניות נראות כאילו הן יצאו מהסט של "מהיר ועצבני" ולא ממעבדה של נאס"א, והנהגים הם אנשים שאפשר להתחבר אליהם. אבל הקהל המודרני, זה שחי בטיקטוק ואינסטגרם, איבד סבלנות למרוצים שנמשכים שעות בלי יריבויות לוהטות כמו ורסטאפן נגד המילטון.
5 צפייה בגלריה
את היצר התחרותי המטורף שלו ג'ורדן היה צריך לנתב למקום חדש. הוא מצא אותו בנאסקר
(צילום: Chris Graythen / GETTY IMAGES NORTH AMERICA / AFP)
ואז הגיע ג'ורדן. הוא גדל בצפון קרוליינה, הלב הפועם של הענף, והיה הולך עם משפחתו למירוצים. הוא גם מכיר היטב את הזלזול בענף מצד קהל ליברלי יותר.
ג'ורדן החליט לעשות לנאסקר את מה שהוא עשה לנעלי הכדורסל לפני 40 שנה. הדבר הראשון שקפץ לעין: המיתוג. פתאום, המכונית של קבוצת 23XI לא נראתה כמו משהו שמוסכניק מיוזע עיצב בצהריים. היא נראתה כמו זוג נעלי אייר ג'ורדן 1 על גלגלים. הלוגו של הג׳אמפ־מן על מכונית מרוץ ב־320 קמ"ש עשה לענף שוק חשמלי.
יחד עם חברו הקרוב דני המלין, הוא הקים את הקבוצה ב־2020. השם 23XI הוא שילוב של המספר המיתולוגי שלו עם המספר של המלין, אבל המהות הרבה יותר עמוקה. הבחירה בנהג הראשון, באבה וואלאס, הייתה הצהרת מלחמה על הסטטוס־קוו. וואלאס היה הנהג השחור היחיד בסבב הבכיר, וג'ורדן לא הסתיר שהמהלך נועד לשבור את הדימוי השמרני והלבן של הענף. הוא בא לפתוח דלתות, אבל בדרך הג'ורדנית: הוא לא בא להיות משקיע שיושב בצד ומחייך למצלמות. הוא בא לנצח את כל הלבנים האלה על המגרש שלהם. רחוק מאוד מאדם שאמר: ״גם רפובליקנים קונים נעליים".
ההתחלה הייתה קשה, אבל אז וואלאס ניצח מרוץ ב־2021 והוכיח שהפרויקט הזה אמיתי. משם, הקבוצה גדלה למפלצת של. טיילר רדיק. הכוכב הנוכחי הוא בדיוק מה שג'ורדן אוהב: צעיר, חוצפן ומהיר. הניצחון שלו השבוע בדייטונה 500 היה הרגע שבו הניסוי של ג'ורדן הפך רשמית לאימפריה. זה הסופרבול של המרוצים. ניצחון שם מעניק לגיטימציה שאי אפשר לקנות בכסף, רק בדם ויזע על המסלול. אפשר להפוך לאלוף נאסקר בלי לנצח בדייטונה, אבל אי אפשר להפוך לאגדה בלי לנצח שם.
בסגנון ג'ורדני
ג'ורדן הביא איתו למרוצים את המנטליות של ה־NBA. הוא לא הסכים להיות דייר בשכירות של הנהלת הנאסקר, שחייכה כשהוא נכנס לענף, אבל החיוך נמחק כשהיא הבינה שעכשיו היא תיאלץ לפעול תחת החוקים שלו.
המאבק המשפטי שהוא הוביל לחלוקת ההכנסות והזכויות של הקבוצות היה הדבר הכי 'מייקלי' שיש. הוא טען שהמודל הכלכלי של הענף מיושן ושעושקים את הקבוצות. הוא לא פחד ללכת לבית המשפט נגד משפחת פראנס ששולטת בענף עשרות שנים ובסוף השיג פשרה ששינתה את פני הליגה. בזכותו, קבוצה בנאסקר היא היום נכס ששווה מאות מיליוני דולרים עם זיכיון נצחי, בדיוק כמו קבוצת כדורסל.
הוא הקים את "איירספיד" מטה הקבוצה שנראה כמו המשרדים של אפל. אין שם כתמי שמן על הרצפה, יש נעלי אייר ג׳ורדן לאספנים על הקיר. הוא הכניס את ההייטק בדלת האחורית של המוסך. כשמסתכלים על ג'ורדן ביציע בדייטונה, רואים אדם שסגר מעגל. הוא הוכיח שהוא יכול לנצח גם בלי כדור ביד. הוא לקח ספורט שהיה בדרך להפוך לזיכרון נוסטלגי של דור הבומרים, והצליח להחזיר אותו לכותרות הראשיות בארה״ב. הזכייה בדייטונה 500 היא לא הסוף, היא רק תחילת השושלת. ג'ורדן כבר לא מסתכל על הבעלים האחרים כקולגות, אלא כמו שהוא הסתכל על קלייד דרקסלר ב־1992. הוא בא לקחת הכל. ה־GOAT חזר לעסקי הספורט, והפעם הוא נוהג ב־320 קמ"ש.
