קשה מאוד לחזור ממונדיאל לליגת העל. זה קצת כמו לחזור מדיסניוורלד ולעמוד בתור למגלשה בימית 2000: טכנית, בשני המקומות יש מתקנים, אבל קשה לשכנע את עצמך שמדובר באותה חוויה. ובכל זאת, כבר במחזור הראשון אנחנו צפויים לשמוע את אחת הקלישאות המאוסות ביותר בשידורי הכדורגל הישראלי: "זה אולי לא הכי טוב, אבל זה שלנו". אחריה תגיע כמובן אחותה הקטנה והמעצבנת: "כמה התגעגענו לליגת העל".
לא, לא התגעגענו בזמן המונדיאל. אף אחד לא ישב מול אנגליה נגד ארגנטינה וחשב לעצמו: "נחמד כל הכישרון הזה, אבל מתי כבר חוזרים לסכנין נגד עירוני טבריה?". אם כבר חשבנו על הכדורגל הישראלי, זה היה בעיקר בהקשר המדכא יותר: איך אוזבקיסטן הצליחה להגיע לכאן ואנחנו שוב ראינו את הטורניר מהבית.
(איור: ליאו אטלמן)
וזה בסדר. לא חייבים להתבייש בכך שליגת העל היא בינונית. היא אמורה להיות כזאת. הבעיה מתחילה כשמי שאמורים לסקר אותה מנסים לשכנע אותנו בכל שבוע מחדש שמדובר באיזה ילד עם בעיות שצריך לחבק בלי תנאים. "זה שלנו" הוא לא טיעון עיתונאי. זאת סיסמת פרסומת.
ההתפייטות הקבועה על "הליגה שלנו" גם לא מקדמת אותה לשום מקום. להפך. היא מאפשרת לכדורגל הישראלי להמשיך להתנהל בתוך עולם שבו כל ביקורת נתפסת כבגידה במולדת. הרי כשמשחק העונה יתפוצץ בגלל אבוקות, אף שדר לא יאמר בחיוך: "אין מה לעשות, זאת ליגת העל שלנו". כשמשחק בדוחא יתחיל באיחור של 40 דקות בגלל מחדל אבטחה, אף אחד לא יתמוגג מהאותנטיות. וכשקבוצה קטנה תדרוש 150 שקל מאוהד של קבוצת צמרת כדי לשבת באצטדיון מיושן, פתאום אותה "ליגה שלנו" תהפוך ל"כדורגל שלנו שחייב להשתנות". רק לפני רגע התגעגעתם אליו, לא?
להפסיק לפחד מהצופה
זאת הבעיה האמיתית של שידורי הכדורגל בישראל: לא חוסר בידע, אלא חוסר באומץ. כולם רוצים להיות חלק מהחגיגה, אף אחד לא רוצה להיות האיש שמקלקל אותה. שדרים ופרשנים חיים היום באותה מערכת אקולוגית עם השחקנים, המאמנים, הסוכנים והאוהדים. הם פוגשים אותם, מתראיינים אצלם, עוקבים אחריהם ונעקבים בחזרה. ומעל הכל מרחפת אימת הרשתות החברתיות: תגיד ששחקן היה גרוע ותקבל 100 הודעות; תבקר קהל ויחתכו את הקטע לטיקטוק; תעז לומר שמשחק מרכזי היה משעמם להחריד ותואשם בכך שאתה "מוריד את המוצר". אז מעלים את המוצר. בכוח.
דווקא בגלל זה כדאי להיזכר במאיר איינשטיין ז"ל. כשמדברים עליו, זוכרים קודם כל את הקול. את ההתפרצויות, את הדרמה, את "שער! שער! שער!". אבל איינשטיין היה גדול גם משום שלא ראה בעצמו איש יחסי ציבור של הכדורגל הישראלי. אם "משחק העונה" היה גרוע, הוא היה מסוגל להגיד שמשחק העונה גרוע. אם עסקן התנהל בצורה מביכה, הוא לא עטף אותו בצמר גפן. ואם הקהל התנהג באופן מחפיר, גם הקהל לא קיבל הנחה בשם "האווירה". הוא הבין משהו שנדמה שנשכח: שידור משחק הוא גם משימה עיתונאית.
השדר לא נמצא שם רק כדי לצעוק את שם הכובש, והפרשן לא נשלח רק כדי להסביר לנו שהקבוצה "צריכה להעביר את כובד המשחק לאגף השני". הם העיניים שלנו באירוע. אם האירוע רע, מותר לומר זאת. אם הקצב נמוך, לא צריך להמציא מתח. אם הקבוצות לא מסוגלות לחבר שלוש מסירות, אין צורך לכנות זאת "משחק טקטי". לפעמים משחק כדורגל הוא פשוט משחק כדורגל גרוע.
אותו דבר נכון לאירועים המכוערים יותר. בכל פעם שאבוקות נזרקות לדשא, מתחיל הטקס הקבוע מעמדת השידור: "לא רוצים לראות את התמונות האלה", "חבל שאלה פני הכדורגל שלנו". כאילו לא מדובר בתופעה חוזרת. כמה אפשר להיות מופתעים? אם אותם אירועים חוזרים מדי עונה, תפקידו של שידור עיתונאי הוא לא רק להצטער עליהם אלא לשאול מי אחראי, מי נכשל, למה זה ממשיך לקרות ומה צריך להשתנות. ובעיקר, אפשר להפסיק לפחד מהצופה ופשוט לכבד אותו עם האמת.
