מכירת משחקים או סידור התוצאות שלהם הם חלק בלתי נפרד מהספורט, שילוב מושלם בין ספורטאים, תחרות, פשע מאורגן וחמדנות לא מוסרית. כבר במשחקים האולימפיים ביוון העתיקה ידוע על ספורטאים שהטו תחרויות או עיריות שקנו תוצאות, כשמרוצי המרכבות כיכבו במשך עשורים כחלק מהתופעה.
השילוב הלא־קדוש (אבל עכשיו כבר הרבה יותר חוקי) בין הימורים לבין ספורט כולל את הרצון של אחד לקבל את התוצאה המקווה, שמתנגש עם אחד מהעקרונות של השני – חוסר הידיעה לגבי מה יקרה בתחרות כלשהי. אבל חמדנות אינה הסיבה היחידה: ישנה גם השאיפה לקבל דירוג טוב יותר בדראפט, כשהתוצאה מתאימה לשתי הקבוצות, או כשאחת המתחרות רוצה להפסיד כדי לחבל בסיכויים של קבוצה שלישית.
החשודים המיידיים: כמובן, השחקנים. בהתחלה בעיקר ספורטאים במקצועות אינדיבידואליים, במיוחד באיגרוף, בגלל היכולת שלהם לשלוט לחלוטין בגורל התחרות, וכמובן גם שופטים, שלהם יש השפעה אפילו גדולה יותר על תוצאות משחקים, בעיקר קבוצתיים.
מכירות משחקים לא מגבילות את עצמן. אפשר להמר על הכל, ולכן כל רגע נתון, בכל תחרות ספורט, יכול להיות נתון למניפולציה של מהמרים ומשתתפים.
מאליפות העולם בכדורגל או בייסבול, דרך ספורט אלקטרוני ועד שחקנית שמפסידה בכוונה במשחקון הראשון שבו היא מגישה, או כדורגלן העבר מת'יו לה־טיסייה שהודה כי ב־1995 ניסה לבעוט את הכדור במהלך הראשון מחוץ לגבולות המגרש כדי לסגור התערבות בין חבריו (לה־טיסייה, כמובן, נכשל).
וגרביים קונים מהר
הפרשה הראשונה שנדבר עליה אינה הראשונה בהיסטוריה, אבל לבטח המוכרת ביותר, וזו שקיבלה את המקום הנרחב ביותר בסרטים ("שדה החלומות") ובספרים ("גטסבי הגדול"), כיכבה בשתי אופרות, והולידה דמויות מיתולוגיות (שו־לס ג'ו ג'קסון) עם כניסה לתרבות הפופ ("התאהבתי בבייסבול, מאז שארנולד רוטשטיין קנה את הוורלד סיריז", אומר אחד המאפיונרים ב"הסנדק 2"). ואלו עיקריה: שחקני קבוצת הבייסבול של שיקגו ווייט סוקס מכרו ב־1919, שנתיים אחרי שזכו באליפות, את הוורלד סיריז לסינסינטי רדס תמורת סכומים שנעים בין 90 אלף דולר ל־640 אלף דולר במונחים של היום.
הקונה היה סינדיקט הפשע של "המוח" רוטשטיין, מראשי הפשע היהודי המאורגן בניו־יורק. הוא ואנשיו הצליחו לעשות, על הבמה הכי גדולה של הענף, את מה שראשי הפשע ניסו לאורך זמן: לנצל את תנאי השכר ותנאי העבודה המחפירים של שחקני הבייסבול דאז כדי לפתות אותם בכסף. כמה גרועים? הווייט סוקס קיבלו את הכינוי בלאק סוקס (שדבק בהם אחרי הפרשה) בגלל שהבעלים דרש מהם לכבס את המדים על חשבונם, והם סירבו. כיוון ששיקגו שילמה את סך המשכורות הגבוה בליגה, אפשר להבין עד כמה כל השחקנים אז היו מועדים לפורענות. הם גם לא יכלו לעבור לקבוצה אחרת אם סירבו לקבל את החוזה מהקבוצה שבה שיחקו. שינויים שנעשו בענף מאז גרמו לכך שמאז לא היו פרשיות דומות.
0:67 שלא הספיק
הנוכחות המסיבית של המאפיה באיטליה והחיבה שלה לרווחים נטולי מס מהימורים לא חוקיים, שמה את הכדורגל האיטלקי במוקד של שתי פרשות מכירות משחקים. סקנדל הטוטונרו ב־1980, שכלל שני אנשי עסקים שקנו שחקנים והשפיעו על תוצאות בשתי הליגות הראשונות, נבע משיטת הטוטו החוקי: עד אז מהמרים היו חייבים לדייק בתוצאות של כל 13 המשחקים כדי לזכות, שיטה שהקשתה על מנגנון ההשפעה על כל הקבוצות ועל הזכייה בפרס. אנשי העסקים הציגו מודל חדש: הימור על כל משחק.
לאחר שצברו הפסדים של מאות מיליוני לירטות, הם הלשינו לרשויות, מילאן ולאציו נענשו בהורדה לליגה השנייה ושורה של שחקנים ומנהלים הושעו. אחד מהם, פאולו רוסי, חזר בזמן כדי להוביל את איטליה לזכייה במונדיאל 1982. ב־2006 חוזר הסקנדל לכדורגל האיטלקי, כשהפעם, בין יתר הקבוצות, נענשת יובנטוס בהורדת ליגה, הורדת נקודות ומחיקת שתי אליפויות על חלקה בפרשה.
4 צפייה בגלריה
ברנאר טאפי יוצא מבית המשפט. מארסיי שילמה ביוקר
(צילום: Antoine GYORI/Sygma via Getty Images)
ב־2013, נאבקות שתי קבוצות ניגריות על זכות העפלה לליגה גבוהה יותר. קבוצה אחת מנצחת 0:79 (72 שערים בחצי השני) ומעפילה על פני יריבתה שניצחה 0:67 (62 גולים בחצי השני) בגלל הפרש שערים עדיף. ארבע הקבוצות, השחקנים והשופטים מושעים.
הפרשה של מארסיי מ־1994 היא מקרה קלאסי של חמדנות ושיכרון כוח: ברנאר טאפי שלח נציגים לשחד שחקני קבוצה יריבה, למרות שמארסיי הייתה ברצף של ארבע אליפויות (כולל דאבל) וגביע אלופות אחד. הקבוצה נענשה בהורדת ליגה וטאפי הורחק מכדורגל.
איך הוא הפסיד?
ב־2005 נתפס השופט הגרמני רוברט הויצר בעזרה להטיית משחקים, על ידי שריקות מוזרות לפנדלים ושליפת כרטיסים אדומים בליגות התחתונות תמורת שני מיליון דולר. הוא נשלח למאסר של שנתיים. שופט ה־NBA טים דונאגי ישב 15 חודשים בכלא על חלקו בהשפעה על תוצאות לטובת מהמרים.
למרות שמדובר בנקודת תורפה, מאחר שהשחקנים לא מקבלים משכורות, ספורט קולג'ים כמעט שלא היה נתון להשפעות (לפחות ידועות) של מהמרים. שתי פרשות מוכרות קרו בתחילת שנות ה־50 וסוף ה־70 במאה הקודמת, כשמהמרים הצליחו לפתות שחקנים להשפיע בצורה שתגרום לסינדיקטים המאפיונריים להרוויח, בעיקר דרך הפרש או סך נקודות כולל.
ניקולאי דוידנקו הוא לא רק דוגמה לספורטאי אינדיבידואל ששותף בהטיית משחקים, אלא אולי לספורטאי מהצמרת הכי גבוהה של הענף שלו שעשה את זה. בשיאו, דוידנקו הרוסי היה מדורג שלישי בעולם והגיע לחצי הגמר של ארבעה גראנד סלאמים. הוא הואשם בהפסדים מכוונים במקרים שבהם היה פייבוריט ברור ואף הוביל, ולאחר שבמשחקים התגלו תנועות של סכומים מסינדקיטים ברוסיה שהימרו נגדו. הוא זוכה מאשמה, בעיקר בגלל מחסור בראיות חותכות.
פורסם לראשונה: 01:30, 19.02.25
