נולדתי ב־17 בפברואר 1954 בכפר־סבא, לאבא לזר ולאמא שושנה, שעלו מרומניה. סבא שלי, מוריץ, נרצח על ידי נאצים כשהלך ברחוב בבוקרשט. לזכרו, שמי השני הוא מוריץ. לאמא הייתה חנות מזכרות בתל־אביב, אבא עבד בצים, באונייה בשם מולדת. הייתי מחכה לו לא מעט שיחזור מארה"ב, ואת הכדורסל הראשון, מתוצרת ספולדינג, קיבלתי ממנו, איפשהו בגיל שש.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
לא ידעתי בכלל מה זה כדורסל. גרנו אז בטבעון, שבה התרכזו יותר בשחייה. התחלתי להקפיץ בבית פה ושם, לא יותר מדי בהתלהבות, אגב. יום אחד אמא אומרת, החלטנו לעבור לתל־אביב. במקום להפוך להיות שחיין, הגעתי לעיר הגדולה.
בבית ספר תל נורדאו בתל־אביב היה אז מורה להתעמלות בשם בני קונפורטי, שהיה גם מאמן כדורגל. הוא אמר לי ילד, ראיתי אותך בהפסקה, אתה יודע לשחק כדורסל, אבל גם כדורגל בכלל לא רע. תבחר מה אתה מעדיף.
הייתי אז קצת מעל גיל 10. אהדנו בשכונה את מכבי ת"א בכדורגל, אמרתי לעצמי: קו 5 נוסע לאוסישקין, להפועל, וקו 61 לאזור שוק בצלאל, למגרש של מכבי. זה מה שידעתי בערך על שתי הקבוצות בכדורסל. אמרתי לחברים, אני הרי אוהד מכבי, אעלה על אוטובוס 61, למגרש הישן של מכבי. זו אחת ההחלטות הכי חשובות בספר החיים שלי. בגיל 11 אני כבר את לובש המדים הצהובים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אמרו לך שאתה שחקן לא רע באותם ימים?
אחרי טורנירי האליפויות של בתי הספר הבנתי שאני קצת מוכשר, אבל לא ראיתי בכדורסל איזשהו עתיד. רק אחרי שבחרו בי כשחקן מצטיין בעיר הנוער בתל־אביב אמרתי, אולי זה בכל זאת הכיוון שלי. לאבא שלי לא היה רכב, אז התחלתי לעשות משלוחי פרחים כדי לחסוך כסף, לקנות אופניים להגיע לאימון. יום אחד מגיע אליי פיקו רוזביץ' מהפועל ת"א ואומר לי ילד, אולי נרשום אותך אצלנו לקבוצה. אמרתי לו תודה רבה, אבל בדיוק לא מזמן נרשמתי למכבי.
התחלתי להתבלט בקבוצות הילדים, הנערים, ואחר כך בנוער ובנבחרות ישראל הצעירות, אבל לא ביקשתי שום דבר במכבי, לא הלכתי לאף אחד. הייתי מרוצה שאנחנו לוקחים תארים. יום אחד מגיע אליי שמלוק מחרובסקי, שכבר אז נחשב למנהל מיתולוגי במכבי. הייתי באזור גיל 17. הוא נכנס בסיום אחד המשחקים שלנו בנוער, לקח אותי לצד, נתן לי מבט כזה דרמטי ישר בעיניים ואמר לי: ילד, אני רואה אותך, אתה עולה לבוגרים. אחר כך אני שומע אותו אומר למאמן יהושע רוזין: הילד הזה מוכשר.
הופתעת, או היה לך ברור?
הייתי בשוק, איזה ברור? אתה יודע מה זה לעלות לבוגרים של מכבי תל־אביב, ליד טל ברודי הגדול ותנחום כהן מינץ? כולי התרגשתי. אבל הייתי צריך לעבור עוד סשן של מבחנים אצל רוזין. במקרה או שלא, רוזין כבר ידע מי אני, הייתי חבר של הבן שלו, דובי. אבל כשהגעתי אליו למבחנים, יהושע קרע אותי, לא עשה לי הנחות בכלל. אחרי שני אימונים, יהושע אומר לי משפט שהלך איתי כל החיים: מיקי, אני רוצה להגיד לך שאתה ילד פלא. אבל רק שלא יברח הפלא ויישאר הילד בסוף. תתחיל להתאמן ברצינות. אמרתי לעצמי, וואו, אני באמת הולך לשחק עם טל ברודי.
יום אחד, כשאני כבר שחקן בנערים, אני מקפיץ כדור ברחוב דיזנגוף ופתאום רואה מולי את טל ברודי. אמרתי לעצמי יואו, זה טל, אני לא מאמין! פתאום הוא פונה אליי ואומר לי, מי אתה, ילד? אמרתי לו שקוראים לי מיקי ואני אפילו משחק במכבי ואוהד אותך. הוא חיבק אותי והרגע הזה נשאר איתי.
שמע, את טל ברודי הערצתי ממש וכל הזמן שיחקתי בגופייה שלו, מספר 6. אבל כשעליתי לבוגרים, טל עדיין החזיק בו. אמנון נתנאל ז"ל, האפסנאי המיתולוגי של מכבי, ראה שאני עצוב לפני האימון ואמר לי תראה ילד, גופייה מספר 6 שייכת רק לטל ברודי, אין מה לעשות. אבל אם תהיה טוב כמו ברודי, או אפילו יותר טוב, כל עם ישראל יכיר את גופייה מספר 9. קח פה את הגופייה שנשארה ותחשוב שזה מזל, 6 הפוך. ותזכור תמיד, ילד: אתה תעשה את המספר, ולא המספר יעשה אותך. בלוויה שלו סיפרתי איך אמנון בחר עבורי את המספר ונראה שהוא צדק. שיחקתי ב־9 כל חיי.
אומנם הייתי שחקן טוב בילדים, אבל במשפחה לא השתכנעו שזה העתיד. ליד רחוב בר כוכבא בת"א היה מגרש כדורסל. שיחקו שם קבוצות מהלאומית, ואני הייתי רובץ שם יום ולילה, זורק לסל עד לפנות בוקר. השכנה הייתה צועקת שאני מקפיץ ברעש ויום אחד הגיעה עד הבית שלי להתלונן. באותו שבוע גם נכשלתי באיזו בחינה בבית הספר. אמא שלי אמרה: מיקי, עכשיו אתה מפסיק עם הכדורסל. גם ככה השכנים מתלוננים, אני עדיין רוצה שתהיה אינג'ינר או לכל הפחות דוקטור.
לכל הפחות!
צוחק: היה משבר, הפסקתי לשחק. אחרי קרוב לשלושה שבועות, אני פותח את הדלת בבית, יהושע רוזין הגיע. אמרתי לאמא, זה המורה שלי בכדורסל. היא אומרת ליהושע, תשמע, אני מבקשת ממך שהילד לא ישחק יותר בכדור. אמר לה יהושע, גברת ברקוביץ', הילד שלך באמת יהיה אינג'ינר - אבל במקצוע לגמרי אחר. תני לו בבקשה להגיע לאימון הבא, אני אדאג שהוא גם יהיה רציני בלימודים. יהושע זרק ככה חצי מבט כועס, כדי להרשים את אמא.
מתי ההורים השלימו עם העתיד?
מרגע שלבשתי את החולצה של מכבי בנוער, ההורים כבר היו אוהדים הכי טובים שלי.
שיחקתי בנבחרות הקדטים והנוער, עם שחקנים ממש טובים כמו מוטי ארואסטי, אביגדור מוסקוביץ’, שוקי שוורץ, אורי בן ארי, מאיר קמינסקי. ידענו שאנחנו יכולים להגיע רחוק. הגיעה אליפות אירופה לנוער ב־1972 בזאדאר, יוגוסלביה של אז. לפני הנסיעה אמרתי לאבא, תשמע, ברקוביץ' זה ארוך לשם משפחה של כדורסלן, אני רוצה ברקאי או ברקת, שם עברי, יותר קצר. סיפרתי לו שאני נוסע לשחק באליפות ביוגוסלביה, ואיך שאני חוזר מעברתים את השם.
אנחנו עושים אליפות מדהימה ומגיעים בשלב הבתים למשחק מול ברית־המועצות החזקה, שהייתה נבחרת־על גם בנוער. אין אף אחד שפוי שנתן לנו סיכוי שם, אבל המאמן רלף קליין היה אחד שהאמין שאפשר לנצח בכל מקום. לפני המשחק הוא מכנס אותנו ואומר: 'תקשיבו לי, זה ניצחון שילווה אתכם לכל החיים. תוכלו להתגאות בו בפני הילדים, הנכדים והנינים שלכם'. עלינו בטירוף, ניצחנו 63:70. בסופו של דבר הנבחרת סיימה במקום הרביעי, פיספסה את הארד.
סיימת שם כמלך הסלים.
ולא פחות חשוב אז, בחרו אותי גם לחמישיית הטורניר, כבוד גדול. אנחנו חוזרים מזאדאר, אני עולה הביתה והמשפט הראשון שאני אומר לאבא: אני לא מחליף את השם ברקוביץ', נגמר. לימים חזרתי לזאדאר עם הבן שלי רועי, ששיחק אז בנבחרת הנוער. אנחנו יוצאים לטייל בעיר, פתאום מגיע בריצה בחור צעיר, אומר לי, מיקי ברקוביץ'? בוא אחריי. נכנסתי לבית קפה, והוא מכוון אותי לתמונה שלי מהטורניר ההוא, שתלויה במקום. שאלתי איך זה יכול להיות, הרי עברו עשרות שנים, אתה בחור צעיר, לא חושב שראית אותי משחק. הוא עונה: השם שלך נשאר פה בעיר כאחד מהשחקנים הטובים ששיחקו בטורניר ההוא. קיבלתי יום אחד את התמונה מבן משפחה, ומאז היא אצלי.
בעונה הראשונה שלי במכבי הייתי בעיקר שחקן מחליף. המשחק הראשון שלי היה באוקטובר 1971, ביד אליהו, נגד הפועל קריית חיים. קלעתי שתי נקודות. באותה עונה אני זוכר במיוחד משחק אחד, נגד פנאתינייקוס בגביע אירופה לאלופות. אנחנו מפסידים ואני יושב על הספסל ובוכה כמו ילד קטן. עד היום אני זוכר את תחושת הצריבה אחרי המשחק.
הייתי היחיד שעלה אז מקבוצת הנוער לבוגרים, הכי צעיר בקבוצה. יום אחר מגיע לאימון חבר שהתאמן איתי בנוער, מוטי ארואסטי. כאן החלה כברת דרך ארוכה. היינו חברים בלב ובנפש, נשארנו כאלה עד היום. כמעט כל בוקר אחד מאיתנו מתקשר לשני ויש בעולמות שלנו הרבה קווים מקבילים. שלי ואני התחתנו יום לפני מוטי ונורית ארואסטי. שלושת הילדים שלנו והשלושה שלהם קרובים אפילו בתאריכים. יום אחד אני מספר למוטי, תשמע, שלי בהיריון. והוא אומר מיקי, אתה לא תאמין, גם נורית בהיריון. ככה זה, מתואמים על הפרקט ומחוצה לו.
ממש השלמנו האחד את השני, הוא היה קורא את המחשבות שלי, אני את שלו. מוטי היה הרכז ואני הסקנד גארד. הייחוד של מוטי לדעתי היה בטיימינג המדויק שלו. הוא ידע מתי לשחרר את הכדור. היינו לדעתי זוג שלא היה כמוהו עד היום בספורט הישראלי.
מה ייחד אותנו? בגדול, הוא ידע תמיד למסור - ואני לתפוס את הכדור. אבל זה היה הרבה מעבר. אני ידעתי בדיוק לאן הוא ימסור, גם אם זה היה לגמרי בתנועה ובאופן שאחרים לא צפו. מוטי תמיד חיפש אותי וידע בדיוק לאן אני עושה את המהלך הבא. היינו הצמד הישראלי שהביא את הכי הרבה הישגים למכבי ת"א והדבר הכי יפה בעיניי הוא ששנינו גדלנו במועדון, צמחנו מלמטה והמציאות עלתה על כל החלומות שבכלל העזתי לחלום.
באחד הטורנירים של הנבחרת בארה"ב, איפשהו בשנת 1974, התברר לי בדיעבד שעקבו אחריי, בלי שידעתי. אחרי כמה חודשים, אני במחנה אימונים במלון רמת אביב עם הנבחרת. מגיעים מהלובי ואומרים לי: מיקי, טלפון מלאס־וגאס. אמרתי לעצמי, מה הקשר ביני לקזינו, בטח החברים רוצים לעבוד עליי, נקרעים בחדר השני. ניתקתי. אחרי כמה דקות, מתקשרים שוב, אני מגיע ומישהו אומר בעברית: אל תנתק, רוצים לדבר איתך. על הקו נמצאת סוזן מולסקי, אוהדת UNLV, אוניברסיטת לאס־וגאס, והיא אומרת לי: המאמן ג'רי טרקניאן התלהב ממך מאוד, רוצה שתבוא לשחק אצלנו.
בום.
התלבטתי מאוד. אני בן יחיד, איך אעזוב ככה את ההורים? אבל כן השתכנעתי לבוא לבדוק. המשפחה שלחה לי מטוס של סיזרס פאלאס, שהיה בו קזינו, לקחת אותי. אני מגיע ומבין שזו הזדמנות ענקית, רמה גבוהה מאוד של כדורסל. אמרתי שאני בא, למרות שהתגעגעתי לחברתי שלי, שנשארה בארץ. לפני הנסיעה אבא שלה כבר אמר לי, כשאתה חוזר אליה, בבקשה תביא טבעת.
היה לי מאוד קשה להיות לבד בלאס־וגאס, להתנתק מהחיים. האימונים היו מפרכים, שעות על שעות, השחקנים לא שמעו על ישראל. אבל לאט־לאט התקדמתי, משפחת מולסקי אימצה אותי שם. עד היום אנחנו בקשר. אני לוקח משם משפט שאמר לי המאמן ג'רי: Take care of your body, it’ll take care of you. נר לרגליי, שומר על עצמי. הייתה לי עונה טובה בלאס־וגאס ובחודשים האחרונים הבנתי שמתעניינים בי מניו־ג'רזי נטס ב־NBA.
אז למה חזרת?
שמלוק התקשר יום אחד ואמר: מיקי, אל תשאל, הפסדנו את גביע המדינה, זו עונה לא טובה. אני ורלף מגיעים אליך ללאס־וגאס, חייבים להחזיר אותך הביתה. הם באמת באו לארה"ב, פגשו אותי ואת המאמן טרקניאן. אני אומר להם, תשמעו, טוב לי פה, אני משחק באוניברסיטה מעולה. בקצב הזה אני יכול להגיע ל־NBA אולי. וג'רי המאמן מחזק אותי ומוסיף: אני מאמין שמיקי יכול להגיע לליגה הטובה בעולם. שמלוק ורלף שמעו אבל לא ממש התרשמו ואמרו לי, מיקי, אתה בכל זאת חוזר הביתה.
מאכזב.
שמע, למכבי הייתה הצעה מפתה כלכלית ואני לא באתי מבית אמיד, ידעתי שזה יכול ממש לבסס את חיי כמה שנים קדימה. גם הוריי רצו שאחזור. מי שדווקא הבין אותי היה ארווין מולסקי, האבא המאמץ שלי בארה"ב. הוא אמר לי מיקי, אתה יכול לשחק ב־NBA, אבל לא להיות כוכב גדול כמו בישראל. אני מציע לך לחזור לארץ, להיות סופרסטאר. אם במבט לאחור, הוא צדק. והכי חשוב: חזרתי לחברה שלי, שלי, אשתי עד עצם היום הזה.
איך הכרתם?
בזכות מכבי. שיחקנו בטורניר בקריסטל פאלאס בלונדון, פגשתי אותה במטוס, ההורים שלה היו בשליחות ביטחונית שתרמה מאוד למדינת ישראל. ראיתי בחורה יפה, מאוד נעימה, התחלנו לדבר. הייתי בן 19, היא הייתה בת 18, והתחלנו לצאת. אחרי שנסעתי ללאס־וגאס שלחנו מכתבים ארוכים זה לזה. בסוף האהבה לשלי החזירה אותי לארץ. התחתנו בשנת 1977, אחרי חמש שנים יחד. יש לנו שלושה ילדים - עדי, הבכורה, גרה בלוס־אנג'לס, עורכת דין. רועי ברקוביץ' איש עסקים, מחזיק בבית ספר לכדורסל בת"א ובעל חברת “אתלטיו ספורט”. ניב עדיין משחק, במודיעין, וגם הוא מנהל בית ספר לכדורסל, בכפר שמריהו. יש לנו כבר תשעה נכדים. אמרתי לילדים שדי, אפשר לעצור שם.
17 בפברואר 1977, אני חוגג יום הולדת 23 שאזכור לכל החיים. זה היה משחק חשוב נגד צסק"א מוסקבה להמשך העונה. הרוסים לא רוצים לארח אותנו, כמובן, ואנחנו מגיעים למגרש נייטרלי בעיירה נידחת בבלגיה, וירטון. צסק"א הייתה מהטובות באירופה, שחקנים מנבחרת ברית־המועצות, מתואמים, עם המאמן סשה גומלסקי היהודי, שנחשב למוח כדורסל מבריק. אימפריית כדורסל של ממש, והתחזיות היו שנפסיד בוודאות. היו גם פרשנים שטענו שהרוסים יביסו אותנו בגדול.
בארוחה הקלה שלפני המשחק מפתיעים אותי בעוגה ליום ההולדת. שמלוק אומר לי תגיד, מה אתה מבקש הערב? אמרתי לו: שכל עם ישראל יזכור את המשחק בווירטון. שנייה לפני שאנחנו עולים לפרקט, המאמן רלף קליין אומר בגרון חנוק: תזכרו, אתם משחקים בשביל המדינה. עלו ותנצחו, אין לי יותר מה לומר.
זוכר מה עבר לך בראש באותו רגע?
ברור. אני עולה לפרקט ולא מאמין, כולם באולם ישראלים. נייטרלי? זה היה משחק ביתי, עם קהל שהיה בטירוף כל המשחק. עד היום אני זוכר את רוב הסלים משם. היו לי 20 נקודות, וצריך לזכור שבאירופה לא הייתה עדיין קשת השלוש. החגיגות בסוף המשחק היו הכי גדולות שאני זוכר בהיסטוריה, אפילו יותר מהניצחון בגמר. היה בזה משהו סמלי, אתה מנצח אימפריית כדורסל סובייטית שלא רצתה לשחק בתל־אביב. זה גם הרים את הרוח ליהודים מעבר למסך הברזל. עד היום אני פוגש עולים ותיקים מרוסיה שמדברים איתי בהתרגשות על אותו משחק, כאילו זה היה אתמול.
טל ברודי אמר אז את המשפט המפורסם, 'אנחנו במפה', ואני תמיד צחקתי שהוא הגיע עם הסלוגן מוכן מהבית. אבל טל מכחיש עד היום וטוען שזה יצא לגמרי ספונטני.
אז גם התחילו הקריאות: "מי־קי מלך ישראל, חי, חי וקיים.
כשהגענו לתל־אביב קיבל אותנו אורי זוהר בכיכר, הגיעו המוני אנשים, נדמה לי 250 אלף. אפשר היה להסתחרר מזה, כן. הייתה תקופה שבה אחרי כל משחק ביד אליהו, כשאני יוצא משער 9, האוהדים קוראים בשמי, מבקשים נאום ואני מדבר כמה דקות. כמעט 30 שנה עברו מאז הפרישה שלי, אבל עד היום אני מרגיש את החום מעם ישראל בכל מקום.
אני נזכר שלא שמעתי אף פעם קללות נגדך במגרשים. קרה?
אני לא זוכר, אפילו לא מאוהדי הפועל ת"א. לקראת סוף הקריירה אפילו שיחקתי בהפועל לתקופה קצרה, חושב שהם העריכו אותי למרות היריבות הגדולה. לא מזמן אני מחכה ברחוב למונית, עוצרת מונית אחרת והנהג אומר: "סליחה מיקי, אני אוהד הפועל ומאוד מתרגש לראות אותך, מוכן לקחת אותך יום שלם במונית לאן שאתה רוצה".
אף אחד לא האמין שננצח את צסק"א, אף אחד לא האמין שנגיע לגמר, ואחרי שהגענו, כבר אף אחד גם לא האמין שננצח את מובילג'ירג'י וארזה שהייתה אז אימפריה במושגי כדורסל, עוד יותר מצסק"א. במהלך העונה גם הפסדנו להם פעמיים, ביד אליהו וגם בחוץ. הם נראו לא בליגה שלנו וכשנסענו לגמר, אנשים אמרו לי מיקי, עשיתם את שלכם, וארזה זה כבר עולם אחר.
אני חשבתי שהם די צודקים, בגדול. היה לנו קשה מאוד לשחק נגד וארזה, עם דינו מנגין ובוב מורס הגדולים. אבל אחרי שהעונה התפתחה בצורה בלתי נתפסת, בשיחות בין השחקנים כבר ראיתי שכולם מאמינים שדווקא בגמר אפשר להפתיע את מובילג'ירג'י.
היה עוד נאום זכור של רלף.
הנאום הכי טוב שלו במכבי לדעתי. אני חושב שכל אחד מאיתנו זוכר עד היום כל מילה. רלף אומר חבר'ה, וארזה קבוצה טובה, אבל במילאנו אכפת להם ממנה? לא. מכבי ת"א מייצגת בגמר את כל המדינה. עם ישראל לדורותיו יזכור את המשחק הזה. ואז רלף הוסיף: אם האיטלקים ינצחו את המשחק, הם יקראו את העיתון בבית ולמחרת יעטפו איתו דגים. אצלנו זו תהיה היסטוריה.
רלף צדק. היו לי שם כמה חטיפות שאני זוכר עדיין ועוד קליעה מאוד חשובה מהפינה ברגע קריטי. חצי דקה לסיום הובלנו 77:78 אבל אנחנו מאבדים את הכדור. אחד השופטים, דייוויד טרנר, שרק צעדים ללו סילבר. הלב שלי דפק, ואני אומר לעצמי, אנחנו לא מאבדים את זה. רק ניצחון, ניצחון, ניצחון. האיטלקים יצאו להתקפה, ועד היום לדעתי איש לא מבין למה הכדור הלך החוצה. בלי האמונה, צסק"א לא הייתה אוכלת אותה, זה משפט שהלך איתנו גם בדקות האלה.
זרקת אותנו, מ.י.ק.י. ברקוביץ', למערכון המיתולוגי של הגשש.
יום אחד נכנס אליי לחנות הספורט בדיזנגוף אברהם פשנל, האמרגן של הגשש, שואל אם הוא יכול לקבל גופייה מספר 9 מקורית שלי ואומר: מיקי אל תדאג, אתה תהיה גאה, יישאר לך משהו לכל החיים. ואז עולה המערכון, והתגובות כמובן לא מפסיקות להגיע. יש אנשים שקוראים לי נשרק'ה עד היום ברחוב. אתה יודע מה זה היה להיות במערכון של הגשש? בערך כמו שיעשו לך דמות ב"ארץ נהדרת". נתתי לנכדים לראות את המערכון הזה, והם לא האמינו שמדובר בסבא. במבט לאחור, זה הישג לא פחות גדול מניצחון. ואמא שלי גם קיבלה אותי כאינג׳ינר במערכון.
הגענו לאליפות אירופה עם נבחרת ישראל בטורינו, 1979. נבחרת טובה, שמות גדולים, גם העובדה שמכבי כבר שיחקה באליטה האירופית ריחפה שם, אבל לא באמת ספרו אותנו מול נבחרות כמו ספרד, איטליה, יוגוסלביה הגדולה וברית־המועצות הענקית. ניצחנו את פולין, הפסדנו לצרפת ואז הגיע משחק קריטי נגד יוגוסלביה ב־11 ביוני בגוריציה, מול הרבה אוהדים שלהם. הפסד - ואנחנו בחוץ. הם הובילו בחמש נקודות כשנשארו שתי דקות וחצי, אבל סגרנו מדהים לנקודה בלבד. 21 שניות לסיום הם מאבדים את הכדור. אני רואה בזווית העין את אביגדור מוסקוביץ' ועושה את התנועה, מקבל את הכדור בדרך לסל. ניצחנו את יוגוסלביה, אחד ההישגים הכי גדולים של הכדורסל הישראלי עד היום.
8 צפייה בגלריה
כן, אפשר היה להסתחרר מזה. ב-1980 מול אביגדור מוסקוביץ' מהפועל רמת-גן
(צילום: יעקב סער, לע"מ)
באופן מדהים, הנבחרת המשיכה עד לגמר, ניצחתם את ספרד וצ'כוסלובקיה.
בגמר כבר קיבלנו את הסובייטים עם ולדימיר טקצ'נקו הענק. האמנתי שאנחנו יכולים לנצח, תמיד האמנתי, הרי אפילו את וושינגטון בולטס, אלופת ה־NBA אז, ניצחנו בזמנו עם מכבי ביד אליהו. עד היום אני מאוכזב שלא לקחנו את הגמר נגד ברית־המועצות, אבל אם להיות ריאליים, לא באמת היינו בסביבה. היה קשה מאוד נגד טקצ'נקו, הוא קלע 29 נקודות, כלום לא עבד נגדו.
סיימתי את האליפות בטורינו כמצטיין הטורניר והתברר שסקאוטים של NBA עקבו אחריי. המאמן יובי בראון, שאז לא ידעתי מיהו, היה שם ופנה אליי: אני שולח לך כרטיס לביזנס, תבוא למבחנים באטלנטה הוקס. התקשיתי להאמין, כי כמעט לא היו אירופאים ב־NBA. נסעתי לעשרה ימים של מבחנים עם אריה מליניאק, שליווה אותי אז. זה היה קשה מאוד, שלפוחיות דם ברגליים, אימונים פעמיים ביום. הייתי בכושר, אבל היה אינטנסיבי ביותר. בסופו של דבר באטלנטה אמרו שהם רוצים אותי, אבל מכבי לא שיחררו.
כמובן.
הפעם לא ויתרתי, הלכתי לבית המשפט, והדיין שאול אלוני אומר: לנו כישראלים, יש מיקי ברקוביץ' אחד שמביא הרבה כבוד למדינה. באטלנטה תהיה אחד מ־12. ההחלטה שלי היא לא לשחרר, אבל החוזה שלך ישתפר בהרבה. ככה נפלה ההזדמנות להיות שחקן ה־NBA הראשון מישראל.
8 צפייה בגלריה
הגשמתי חלומות. ב-2002 בכנס ותיקי מכבי ת"א, עומדים מימין: רלף קליין, גרג קורנליוס, רוני בוסאני, אולסי פרי, דורון ג'מצ'י, למטה: ברקוביץ', שמואל זיסמן וטל ברודי
(צילום: ראובן שוורץ)
למרות הכול, כשאני מסתכל לאחור, אני לא מאוכזב. החום והחיבוקים מהישראלים עד היום, זו התשובה למה לא. לא מזמן הייתי במגרש כדורסל בעיר, רצו אליי בערך 20 ילדים, "מיקי, מיקי". אני שואל אותם מאיפה הם מכירים אותי, הרי הפסקתי לשחק הרבה לפני שנולדו. ואז אחד מהם אומר: סבא שלי סיפר לי עליך, אפשר סלפי? שמע, בסופו של דבר כעסתי כל כך שהפסדתי את ה־NBA אז לא נותרה ברירה אלא לקחת את אליפות אירופה בפעם השנייה.
הייתה לנו קבוצה נהדרת בגמר של 1981. מוטי כמובן, אולסי, ארל וויליאמס, סילבר, בוטרייט, שוקי שוורץ, שמוליק זיסמן. סגל מעולה ממש. הפעם היינו מועמדים לניצחון בגמר שנערך בשטרסבורג, למרות שסינודינה בולוניה החזיקה בכמה כוכבים גדולים והייתה קבוצה קשוחה מתחת לסל, הרבה אגרסיביות. המשחק מגיע לדקות אחרונות, אנחנו לא מצליחים לברוח, מובילים בקצת. הניצחון בסכנה. השופטים שורקים עבירה לזכות שוקי שוורץ, שהוא גם חבר טוב שלי. רציתי לקחת את הזריקות במקומו, אבל איך עושים דבר כזה? יש שופטים מפוקסים, שידור ישיר, כולם רואים, כולם עליך.
בלתי אפשרי לכאורה.
אני הולך בשקט לשוקי, אומר לו תשחק אותה אדיש, אני ניגש לקו במקומך. הלכתי, השופטים לא אומרים שום דבר, אני עומד על הקו. בהמשך בוטרייט לוקח עבירת תוקף קריטית מבונאמיקו, ואז מגיעה הוצאת החוץ. מוטי קולט שאני רץ למעלה, מוסר לי ובצעד וחצי אנחנו מנצחים בעצם. האיטלקים עוד קלעו סל, ובמזל גדול ארל וויליאמס לא ספג שם עבירה שהייתה מעמידה אותם על הקו לעוד נקודה והארכה. הקהל שלנו פורץ לאולם ואפילו לא יכולנו להרים את הגביע. שמוליק זיסמן היה זה שהניף.
כמה שנים אחרי אני פוגש את אחד השופטים מהגמר, ואן דר ויליגה ההולנדי, והוא אומר לי מיקי, אתה חושב שלא ראיתי שהחלפת עם שוקי שוורץ? קרע אותי מצחוק.
יוני 1982, פיב"א חוגגת 50 שנה, אני משחק עם נבחרת אירופה נגד נבחרת שמורכבת מכוכבי קולג' אמריקאים. ביניהם משחק גם בחור בשם מייקל ג'ורדן, נדמה לי שהיה מספר 7. הוא אז ילד בן 19. ברור שלא הכרנו אותו, אבל סיפרו לנו שהוא מוכשר מאוד ואפילו אמרו לי שנולדנו באותו תאריך. אנחנו האירופאים ניצחנו בשני המשחקים, אבל ג'ורדן באמת היה הכי טוב מבין האמריקנים. אני זוכר שניגשתי אליו בחביבות לפני המשחק, אמרתי לו שיש לנו יום הולדת משותף ושמיקי בעברית זה למעשה מייקל. הוא חייך. אני זוכר שבמחצית הוא אמר לי, "היי, מיסטר, אתה שחקן ממש לא רע".
קיץ 1988, אני אחרי 16 אליפויות ברצף עם מכבי תל־אביב, שני גביעי אירופה, גביע בין־יבשתי, 13 גביעי מדינה. מגיעים אליי ואל מוטי חברי ההנהלה ואומרים: יש שני שחקנים צעירים בתפקידים שלכם, ואולי אנחנו צריכים לשחרר אתכם. אני חשבתי שזה עוד מוקדם, שיש לי מה עוד לתת במכבי, ועובדה שהמשכתי לשחק במכבי ראשון־לציון ואפילו הגעתי איתה עד לגמר הפלייאוף מול מכבי, שתמיד הייתה ותהיה הבית. ברור שהתאכזבתי אז, אבל גם האמנתי ביכולת שלי, הלכתי לכיוונים אחרים, וזה הצליח. הייתי חמש שנים בראשון־לציון, עונה בהפועל ירושלים, מעט בהפועל ת"א. אבל את החלומות הגשמתי רק במכבי ת"א.
היית רוצה להשתלב במועדון בתפקיד כלשהו?
יש את מוטי ואותי, שנינו לא במועדון כבר הרבה שנים, ותמיד נשמח לתרום. זו תמיד החלטה של הקבוצה. הנכד שלי אריאל משחק במכבי, הוא בן 15 ואני חושב שנשמע עליו פעם. אני עושה איתו אימונים אישיים והחלום הקטן שלי הוא לשמוע את הכרוז ביד אליהו מגלגל על הלשון: נאמבר 9, אריאל ברקוביץ'.
היה לי קל לפרוש אחרי שהגעתי כמעט לכל מה שאפשר. לא רק מבחינת התארים, אלא גם בהיבט של החוויות. הביאו את נבחרת אירופה בדצמבר 1995 ליד אליהו למשחק הפרידה, אחת החוויות הכי מרגשות בחיי כמובן.
נזכיר שזה היה בערך המשחק הארוך בהיסטוריה. התחיל בערב, נגמר לפנות בוקר.
צוחק. כן, כן, שנים אומרים את זה אבל תשמע, יצא משם שיר לחיים, 'גופייה מספר 9' של חיים משה, שירד מהיציע של האוהדים ושר. אז אכן החזקנו את כולם כל הלילה, אבל אני מקווה שזה היה שווה את הזיכרונות היפים.
7 באוקטובר מצא אותי המום וכואב, כמו כל עם ישראל. אני מבקר בבתי חולים, נפגש עם הפצועים, ממש עוד מעט אני הולך עם טל ברודי לבקר חיילים מאושפזים. שמע, אני לא מבין איך הגענו בכלל לנקודה הזו, עם הצבא הכי טוב בעולם. אני עדיין צמוד לחדשות, בוכה לא מעט בימים האלה. הייתי בביקור של משפחה שאיבדה בן בנובה, ששבר את ליבי. שלי ואני שומעים את הסיפורים, ועל הקיר אני רואה תמונות של מכבי מהימים שלי אצל משפחה שהייתי חלק מהחיים שלה בלי לדעת בכלל. אני מגיע לכל מקום שקוראים לי אליו במלחמה הזו. תשמע, לשיר אני לא יודע, אבל לחבק כן, וגם יכול לקלוע איתם לא רע. מקווה מאוד שנראה את החטופים במהרה בבית.
מה זה 70? מרגיש עדיין בנפש בן 20. שומר על כושר, חזרתי עכשיו מ־10 קילומטרים של שחייה. הרבה עם הנכדים, אני מאוד מחובר אליהם, אוהבים לבוא אלינו. אריאל, דניאלה ודן משחקים כדורסל ואני לא מחמיץ משחקים שלהם. הנכדים בארה"ב, ליאו ודין, משחקים דווקא כדורגל ואנחנו מבקרים שם לא מעט. אני מקווה לחזור לראות את מכבי ביורוליג בישראל כבר העונה.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.02.24
