לפני פחות משלושה שבועות, יצחק אשפיז, ישראלי בן 18 בלבד, הדהים עם זכייה במדליית ארד בגראנד-סלאם פריז, אחד מטורנירי הג'ודו היוקרתיים ביותר בסבב. הוא עשה זאת תוך תצוגה של ג'ודו התקפי ומלהיב וכשהוא מנצח בדרך את אלוף העולם המכהן מיפן ומדליסט ארד משתי אליפויות עולם מדרום-קוריאה.
למרות ההישג המרשים, המדינה לא רעשה, צלמים לא חיכו לכישרון העולה בנתב"ג והוא עצמו לא התרברב בתקשורת על איך הוא עשה מאלוף העולם "סשימי יפני".
ברמה הספורטיבית אין בכלל מה להשוות בין ההישג של אשפיז לבין זה של אהבת השם גורדון. אשפיז התעלה באחת מהבמות החשובות ביותר של הג'ודו מול יריבים מהשורה הראשונה בעולם. גורדון, לעומתו, ניצח יריב נחות ממנו משמעותית בקרב איגרוף תאילנדי שנערך תחת ארגון לחימה ליטאי בינוני בגודלו – ואפילו לא היה הקרב המרכזי של אותו הערב.
אז מה בכל זאת גרם למדינה שלמה להיכנס לסחרור סביב קרב אחד בענף שרחוק מאוד מלהיות פופולרי במחוזותינו? התשובה פשוטה: פוליטיקה.
במשך השבועות שקדמו לקרב, מכונת היח"צ עבדה במלוא כוחה כדי לשווק קרב מינורי, אפילו לא על חגורה, כרגע השיא של המאבק בין ישראל לשונאיה. גורדון ויריבו הטורקי עלי קויונצ'ו שמחו כמובן לתרום לתדלוק האירוע עם תגרנות אנטי-ישראלית מצד הטורקי, תגובות לוחמניות של הישראלי ("הבאתי רופא כדי שיתקן את הפנים שלך אחרי הקרב", "אעשה ממנו קבב טורקי") וסצנה קרינג'ית של כמעט מהומה בשקילה. מספיק היה לראות את החיבוק ביניהם בסיום הקרב כדי להבין עד כמה מזויף היה כל הבילד-אפ.
טראש-טוק ובניית נרטיב ודרמה הם אכן חלקים בלתי נפרדים מעולמות האיגרוף והקרבות, אבל הם לא יכולים להחליף את הדבר עצמו. הספיק לי סיבוב אחד כדי להבין שמטעמים של שיווק גרידא נתפר פה קרב שהוא פשוט "לא כוחות".
אהבת השם גורדון הוא לוחם צעיר, מוכשר וכריזמטי שכבר ניצח בעבר בקרבות של ארגון חשוב הרבה יותר, ONE Championship (שכמובן לא זכו לפרומיל מהחשיפה הנוכחית, כי שם לא היה יריב טורקי פרו-פלסטיני...). אני מאחל להמשך הקריירה הספורטיבית שלו קרבות הרבה יותר ראויים עם פחות קשקושים פוליטיים ויותר חבטות עוצמתיות.
