לאחר האזעקה בשבת בבוקר, שהכריזה על המתקפה באיראן ותחילת מבצע שאגת הארי, ובמשך הימים מאז, השחקנים הזרים במועדוני הספורט הישראלים ובני משפחותיהם חווים ימים מטלטלים, כשחלקם נאלצו לעבור את הגבול לירדן ומצרים, בשל חשש אמיתי לחייהם.
ברייס בראון, שחקנה של עירוני נס ציונה, שכבר היה בישראל במהלך מבצע עם כלביא, שיחזר בשיחה עם ynet את השתלשלות האירועים שחווה מהרגע שבו נשמעה האזעקה הראשונה - כשהוא יחד עם בת זוגו והוריו, בדרך למסע שלא תכנן ונמשך ארבעה ימים. אבל למרות הכל הוא מבהיר: "ברגע שהמצב הביטחוני ישתפר – אני חוזר".
"ההורים שלי היו צריכים לעזוב יומיים אחרי אותה שבת, הם הגיעו לישראל עשרה ימים קודם. ברגע ששמעתי את האזעקה הראשונה ישר הבנתי שמשהו אחר קורה. הייתי כאן בשנה שעברה ושמעתי דברים על ה-7 באוקטובר. עוד לפני שהתחילו לשלוח לנו הודעות לגבי מה עושים כבר אמרתי למשפחה שלי שפשוט יתחילו לארוז לכל מקרה שיהיה, ארזתי את כל הדברים שהייתי צריך, עדיין נשארו לי דברים בישראל", משתף בראון.
"במצרים היה נורא"
תוך כמה זמן התחלת להבין מה קורה?
"די מהר. אחרי שעה וחצי כבר אמרו לנו להגיע לחדר הכושר בנס ציונה ומשם נסענו לירושלים. כל הזמן שמענו אזעקות והיו בומים. כשהגענו לירושלים היינו בערך 35 שחקנים שם, ופתאום חלק מהשחקנים החליטו שהם רוצים להישאר. מירושלים נסענו לכיוון מעבר ירדן ואחרי זה למחרת הגענו לעמאן, שם ישנו במשך שני לילות - ואז מוקדם בבוקר התחלנו עוד מסע לכיוון גבול עקאבה. נשארנו ללון שם ללילה. האמת, שהמקום הזה היה די מגניב, אפשר היה לראות עד כמה אתה מתקרב לישראל, ואז בבוקר למחרת עשינו את הדרך לכיוון מצרים".
ואיך היה שם?
"זה כבר היה אסון, הרגשנו כאילו הגענו לאיזשהו מקום מהסיקסטיז. המכונות שלהם בכניסה לא היו בכלל מעודכנות, היו הרבה טפסים שהיינו צריכים למלא, לא הייתה לנו קליטה בפלאפונים וברגע שלא הייתי זמין כמה שעות, החברים והמשפחה שלי התחילו לדאוג. גם בשדה התעופה חיכינו במשך חמש שעות. הכל היה מאוד צפוף שם, המקום הכי קטן שתראו אי פעם, היו 3 או 4 טיסות באותו זמן ודחסו את כולנו באזור קטן אחד, זה הרגיש באמת מטורף".
היו רגעים של פחד בתוך כל המסע הזה?
"בכנות, לא. הרגשתי שאנחנו מתקדמים כל הזמן למקום הנכון. מודה שהרגשתי קצת יותר בטוח בירדן מאשר כשהייתי בישראל, אבל בסוף שמענו אזעקות ובומים גם בירדן. המדריך טיולים שם אמר לנו 'הכל בסדר, זאת ירדן, לא קורה פה כלום׳".
מה עבר לך בראש ברגע שהבנת שהתחילה מלחמה עם איראן?
"האמת שדי ציפינו לזה. גם הייתי כאן כשזה קרה בשנה שעברה, היו כמעט 200 טילים שנורו עלינו ביום אחד. הפעם דווקא לא חווינו כל כך הרבה, כי ברגע שהאזעקות התחילו כבר הוציאו אותנו מכאן, וגם כבר ידענו איך להגיב ומה לעשות, אז היה יותר קל להתמודד עם המצב. אני לא אוהב את זה, אבל השנה היה קצת יותר קל להתמודד עם זה כי כבר ידעתי למה לצפות".
ואיך ההורים שלך הגיבו לכל הסיטואציה?
"אני חושב שהם אפילו התמודדו יותר טוב ממני. ברגע שהגענו לירדן הם מצאו שם מדריך טיולים והחליטו לנצל את ההזדמנות כדי לראות את המקום ועוד חלקים בעולם, אז זה הרגיע אותי מאוד".
"עכשיו מרגישים בטוחים"
איך אתם מרגישים עכשיו?
"רגע אנחנו מרגישים מאוד בטוחים, אין כאן אזעקות, לא קורה כאן כלום, אנחנו במלון נחמד מאוד עם מיקום מעולה. יש לי גם חבר כאן שמשחק בכוכב האדום בלגרד ומשחק ביום שישי מול באיירן מינכן אז אני אלך לראות אותו. זה באמת מרגיש מאוד נוח עכשיו".
ברגע שהמצב יהיה בטוח שוב בישראל, יש סיכוי שתחזור?
"אם המצב יהיה בטוח, אז כמובן. יש לי חוזה לעוד שנתיים בנס ציונה ואני מאוד נאמן לארגון הזה. אני אחזור".
כשאין אזעקות, מה אתה אוהב בישראל?
"את מזג האוויר, את הבניינים שנראים כל כך אמריקאיים, זה ממש מזכיר לי את הבית, זה לא כמו בשום מקום באירופה, שם הכל יותר היסטורי. בישראל אני מרגיש כאילו אני במיאמי, הכל פה מאוד מודרני וחדש, ואני פשוט אוהב את זה. אני גם טיפוס שאוהב לאכול, ויש בישראל כל כך הרבה אוכל טוב".
