כשמועדון כמו מכבי ת"א עובר את אחת העונות האירופיות הגרועות בתולדותיו, כמעט מתבקש להניח שהמהפכה בדרך. מיד אחרי שהצהובים סיימו במקום ה־16 ביורוליג, כבר התחילו הדיבורים על כך שהבעלים יכניסו את היד עמוק לכיס ויגדילו את תקציב השחקנים, שעמד על כשמונה מיליון דולר.
ככל שהקיץ התקדם אפשר היה לראות לא מעט קבוצות פורעות את השטרות על שמות מוכחים ביבשת, בעוד הצהובים דווקא איבדו נכסים כמו רוקאס יוקובאיטיס, חסיאל ריברו וליוואי רנדולף. ההבנה הייתה שהקבוצה משנה את פניה כדי לחזור למשחק, ומכאן התחיל המאבק בין השאיפות למציאות – בין המסרים החוצה לבין מה שקורה בשטח – כשהסגל התמלא בשחקנים חסרי ניסיון במפעל הבכיר או כאלה ששכרם לא עולה על מיליון דולר, סכום שיותר ויותר קבוצות מוציאות בכלל על שחקנים משלימים.
המועדון של לוני
מצב זה גרם לכעס רב מצד האוהדים, שהפגינו מול ביתו של דני פדרמן. בין לבין המועדון החליט להנחית את לוני ווקר בשכר של כ־2.2 מיליון דולר. אמנם לא מדובר בלהיט יורוליג, אך כן בשם גדול ומוכר, שהוסיף קצת פופולריות וסימן מגמה מסוימת.
אך אם מסתכלים על התמונה הכוללת ועל הסגל הסופי שנבנה עם תקציב שחקנים של כ-10 מיליון דולר, מבינים שלא הרבה השתנה. למעשה, הגידול היחידי בשכר הוא של ווקר, שעשה את ההבדל מהעונה הקודמת. כבר במשחקי ההכנה, שבהם הצהובים הפסידו פעמיים להפועל ירושלים בגמר הסופרקאפ ובחצי גמר גביע ווינר, אפשר היה לשמוע את המאמן עודד קטש מתחיל לחפש תירוצים ולהסביר למה צפויה פתיחת עונה קשה ביורוליג, עם סגל שעדיין צריך לייצר כימיה ושחקנים שעוד צריכים להתרגל לכדורסל האירופי.
הבעיה העיקרית היא שביורוליג, ובעיקר בלחץ השורר במועדון כמו מכבי ת"א, פתיחת עונה טובה היא מצרך חיוני, בטח בעומס המשחקים הקיים העונה עם 20 קבוצות, ולאור העובדה שהצהובים אינם משחקים בבית ולא נהנים מקהל תומך.
אך לא מדובר רק על העונה הנוכחית. בשנים האחרונות ניתן לראות את הדעיכה במעמדה של מכבי ת"א באירופה. נכון, הצהובים הצליחו בארבע השנים האחרונות להיכנס פעמיים לפלייאוף ולהתמודד שווה בשווה מול פנאתינייקוס ומונאקו, ואף היו במרחק נגיעה מהפיינל־פור, אך בדיוק שם היה חסר את הגרוש ללירה – פערים של מיליוני דולרים במפעל שבו הכסף מדבר הכי חזק. בזמן שקבוצות אחרות בוחרות להתאים עצמן לשינויים במפעל ומשקיעות סכומים גדולים, מכבי ת"א נשארת מאחור ומנסה לעשות את מה שעבד לה בעבר – לבנות קבוצה שהשלם בה גדול מסך חלקיה. אך אולי ב־2025/26 זה כבר לא מספיק והשינוי המחשבתי והכלכלי הכרחי.
אין קיצורי דרך
כדי להבין יותר לעומק מה קרה למכבי ת"א באירופה, צריך להסתכל אחורה. בעבר, לפני שינוי הפורמט, קבוצות היו פוגשות את היריבות "החזקות" יותר רק בשלבים מאוחרים של העונה. מאז 2016, כל אחת פוגשת את השנייה פעמיים בעונה הסדירה. פעם אפשר היה להתגלגל למאני־טיים ומשם הכל פתוח, אך כיום צריך להוכיח את עצמך לאורך כל העונה, אחרת אתה עלול למצוא את עצמך מחוץ לשמינייה הראשונה על חודו של הפסד.
במשך שנים רבות דיברו על כך שהיורוליג הוא מפעל סגור שקשה מאוד להיכנס אליו. גם הפועל ירושלים ניסתה ולא הצליחה. זה היה נכון, לא משנה מה התקציב או התוצאות – קבוצות שמחזיקות ברישיון A, כמו מכבי, ידעו שגם אם תהיה להן עונה רעה, המקום שלהן יהיה שמור.
אבל בשנים האחרונות משהו השתנה. לא שהקבוצות שמחזיקות ברישיון צריכות לחשוש למקומן, אך החשיבה הכלכלית השתנתה. ראשי המפעל הבינו שהכסף הוא המפתח לליגה חזקה ואטרקטיבית. הם החלו לחלק רישיונות, להכניס קבוצות שמושכות עניין, קבוצות במקומות אסטרטגיים כמו פריז, או כאלה שמשלמות סכומים עצומים כדי להצטרף לחגיגה, לדוגמה הקבוצה מדובאי ששילמה לפי דיווחים מעל 150 מיליון יורו. כל זאת במטרה להפוך את הליגה למועדון חברים לעשירים בלבד, ומי שלא מצליח להיכנס ללופ הזה פשוט נשאב אחורה.
למרות שמכבי ת"א נחשבה במשך שנים לאחת הבכירות במפעל, ניתן לראות איך ככל שיותר קבוצות התחזקו כלכלית והשקיעו סכומי עתק בצוות המקצועי ובסגל, המועדון הצהוב התחיל להידרדר. מקבוצת פלייאוף בטוחה הפכה לכזו שהתברגות בשמינייה הראשונה הופכת להישג. לחזות הכל.בשנתיים האחרונות המצב החריף עוד יותר עם פרוץ המלחמה, מכבי נקלעה לבור כלכלי, איבדה מהמעמד שלה והגיעה למצב שבו כבר במחצית העונה סיפור הפלייאוף נגמר.
תקציב של פעם
העובדה שהצהובים לא יכולים כבר שנה שלישית ברציפות לארח משחקים ביתיים באירופה היא הפסד כלכלי עצום. אם בעונה החולפת ההנהלה עוד הייתה בהלם מהמצב, בקיץ הנוכחי היא תפסה את המושכות ושמה מהכיס שלה כ־30 מיליון שקל כדי שהתקציב לא יירד והסטטוס־קוו יישמר. אך הבעיה העיקרית היא שהמצב הקיים כבר לא מספיק למציאות הכלכלית ביורוליג. הצהובים פשוט נתקעו על אותו התקציב כמה שנים ברציפות, בזמן שקבוצות אחרות פתחו פערים עצומים.
לא צריך ללכת רחוק. אפשר להשוות ליריבה הגדולה, הפועל ת"א. בעונה הראשונה שלהם ביורוליג הבינו האדומים שכדי להיכנס לשמינייה הראשונה ולהבטיח עונה נוספת במפעל, הם צריכים סגל עמוק עם שמות גדולים וניסיון רב. כך הם ביצעו התאמות עם תקציב שחקנים של כ־24 מיליון דולר. וזו לא רק הפועל ת"א. לראשונה ביורוליג תשעה שחקנים שמשתכרים יותר משלושה מיליון דולר נטו בעונה. לדוגמה: קנדריק נאן מפנאתינייקוס מרוויח 5.3 מיליון דולר, סשה וזנקוב מאולימפיאקוס 4.1 מיליון, ושיין לארקין מאנדולו אפס 3.75 מיליון.
מכבי ת"א לא מתקרבת לסדר הגודל הזה. אמנם טוענים שם שהתקציב הנוכחי הוא הגבוה בתולדות המועדון, וזה נכון, אך המציאות השתנתה. כדי להביא שחקן מנוסה ביורוליג יש לשלם הרבה יותר – ומכבי מנסה להישאר נאמנה לחוזים הישנים של ווייד בולדווין, בונזי קולסון ולורנזו בראון, מבלי להתקדם בכיוון הזה.
צביקה שרף מסביר: "הירידה היא ב־10־15 השנים האחרונות, והתוצאות מדברות בעד עצמן. אי־אפשר להוריד תקציבים ביורוליג – רק להעלות. קבוצות רבות מגדילות תקציבים, וזה לא משנה מאיפה הכסף מגיע – מכדורגל, בעלי קבוצות או אוליגרכים. בשנתיים האחרונות, הקבוצות הישראליות עדיין זקוקות למנויים כדי להעמיד תקציב, אך גם אם היו משחקים בארץ, עדיין צריך להביא כסף מבחוץ".
אנשי המועדון משליכים את רוב הבעיות על המלחמה, ויש בזה צדק. הקבוצה שנבנתה לפני 7 באוקטובר הייתה יכולה להמשיך עד היום, ובמציאות אחרת אולי הייתה מצליחה להגיע לפיינל־פור ולעשות דברים יפים מאוד. הפגיעה הכלכלית, יחד עם העובדה שיש לא מעט שחקנים שלא מעוניינים להגיע לשחק בישראל, גרמה למצב הנוכחי.
"אם בעבר השיחות הראשוניות עם שחקנים בקיץ היו על תפקידם בקבוצה ועל השכר, פתאום הכל התחלף לשיחות על המצב הביטחוני. התשובה המיידית היא 'אני לא מגיע לשחק בישראל'. אם יש לשחקן הצעות נוספות בקבוצות באירופה – וברור שיש לו – הוא יעדיף אותן. זה מצב לא פשוט, ויש לתת לו משקל רחב במצב המועדון", מציין גורם במכבי.
נגמרו התירוצים
האוהדים לא מקבלים את התירוצים הללו במלואם. הם שמים דגש גם על סכסוך מתמשך בין משפחות רקנאטי ופדרמן. במשחקים האחרונים ניתן לראות אוהדים מארגון "הגייט" מניפים שלטים: "פדרמן, תמכור", בתקווה שבעלים אחר ישקיע יותר. העובדה שהפועל ת"א מחתימה שמות מפוצצים משפיעה גם היא על המצב.
"נעשים מאמצים אדירים להעמיד קבוצה ראויה", אומר גורם אחר במועדון. "אנשים מבחוץ לא מבינים את המשמעות של לבנות קבוצה בזמן מלחמה. היו שחקנים שרצינו ולא הגיעו אפילו לשלב של משא ומתן על שכר בגלל המילה 'ישראל'. אם לא היה המצב – הדברים היו נראים אחרת. מכבי מסתכלת תמיד על התמונה הרחבה לאורך שנים רבות, וזו הסיבה שהבעלים מצליחים להישאר לאורך זמן ולעשות הכל בצורה מחושבת וזהירה".
שרף מוסיף: "למכבי יש שם גדול באירופה על רקע הצלחות העבר, אבל זה לא עוזר לתוצאות הנוכחיות. סיפור המלחמה הוא אסון ופגיעה בספורט הישראלי בכלל ובכדורסל בפרט. לא לשחק בבית – זה עונש".
נושא נוסף הוא "מס המלחמה". קבוצות ישראליות נדרשות לשלם לשחקנים מוכחים סכומים גבוהים יותר כדי למשוך אותם. במכבי ת"א מתנגדים לכך. דוגמה קלאסית היא ג'ונתן מוטלי מהפועל ת"א: גם מכבי התעניינה בו בקיץ שעבר, אך לא הסכימה לשלם את השכר שביקש, ולבסוף הוא חתם אצל עופר ינאי. במכבי יש תקרה לסכומים שהמועדון מוכן לשלם, וזו אחת הסיבות לכך שהוא לא מצליח להחתים מספיק שחקנים בפרופיל הגבוה ביותר.
לסיכום, ניתן לראות שהעניין ביורוליג הוא בראש ובראשונה כלכלי. נכון, יש קבוצות שמשקיעות הרבה כסף ולא תמיד מצליחות, אך אלו שקלטו את הקונספט החדש של המפעל ופועלות בהתאם – מצליחות. מכבי ת"א לא תאבד את מקומה ביורוליג – לפי דיווחים באירופה היא הבטיחה את מקומה עד 2040. אך עוד עונה חלשה כזו עלולה לפגוע עוד יותר בתדמית המועדון באירופה, במיוחד כששחקנים איכותיים מעדיפים קבוצות תחרותיות הנאבקות בפיינל־פור ואפילו על זכייה, ומכבי רחוקה מהסטטוס הזה.
פורסם לראשונה: 01:30, 28.09.25
