אני לא אוהב אירועים גדולים. לא מרגיש בנוח עם כותרות גדולות כמו "השבוע הגורלי" או "רגע האמת". אני אוהב קטן, מצומצם. ובעיקר לא אוהב קלישאות.
אני לא רוצה ליפול למטאפורות הרואיות, ממש כמו בסמוקוב הקטנה והמושלגת. תפאורה מושלמת למיתוס בהתהוות. אני מדמיין את ים מדר רץ בשלג כמו ב"רוקי 4", שניה לפני שהוא מכריע את היריב הרוסי הענק בקרב. אוקיי, גם קלישאה וגם מטאפורה. מתנצל.
אבל השעה קצת גדולה והלב לא דופק סדיר, אז אני מנסה לחיות את הרגעים הקטנים. לישון זה בלתי אפשרי ולחשוב באופן הגיוני זאת אופציה לא סבירה. "כמה יצא הפועל?", נשאלה שאלת אגב במכולת השכונתית של עיר מנומנמת, ואני מבין שגם בין הקוטג' והגבינה כבר מדברים על הפועל. וכשזה קורה, אתה מבין שאתה בבעיה הרבה יותר גדולה: איך שלא תהפוך את זה, הפועל כבר בפה של כולם.
ובבית? כבר שלושה ימים שתומר גינת וים מדר מסתובבים אצלי בסלון. הכוונה היא ששני ילדיי הקטנים, ירדן ואביב, מסתובבים בבית עם גופיית משחק, זכר לביקורם בשבת במשחק הליגה הראשון בחייהם. מזל שלא קניתי להם את החליפה של איטודיס.
מבחינתם הפועל כבר הכי גדולה, הכי יפה והכי אהובה.
וכשאני מביט בילדים שלי מתרגשים, אני מבין שהשינוי כבר קורה. שאני פחות האוהד שמתפלל בגניבה, ויותר זה שמעביר את הלפיד, בעיניים רטובות מגאווה.
סוף. התחלה
אז השבוע הזה הוא לא רק גמר. הוא סיום. והוא התחלה. והוא שלום ולא להתראות, לילד שהייתי ביציע. ושלום לאבא שמספר לילד שלו: "אתה יודע, פעם… הפועל בכלל לא הייתה ביורוליג…".
דמיטריס איטודיס מדבר באימון המסכם של הפועל תל אביב
(צילום: אפרת עמורבן)
והוא שואל: "מה זה יורוליג?"
ואני עונה: "תיכף תראה".
והנה נפלתי באם כל הקלישאות.
פורסם לראשונה: 01:30, 08.04.25
