שלוש שנים של מלחמה, פינוי יישובים, אימונים מחוץ לבית, אזעקות בלתי פוסקות, משחקים שנדחו פעם אחר פעם וחוסר ודאות שנמשך חודשים. כל אלה היו יכולים לפרק כמעט כל קבוצת ספורט. אבל בהפועל גליל עליון בכדורסל נשים בחרו בדרך אחרת. הן נשארו בגליל, התעקשו להמשיך להתאמן, שמרו על הגרעין המקומי - ובסיום עונה רוויית אירועים חגגו עלייה לליגה הלאומית.
מאחורי ההישג מסתתר סיפור על מועדון שגם בתקופה הקשה ביותר המשיך לייצג את הבית. "הכל התחיל לפני שלוש שנים", משחזר מאמן הקבוצה משה רחמים. "לא יכולנו להישאר בגליל, אז העברנו את המגורים ואת האימונים לבית בנדל שבעמק הירדן, רק כדי להחזיק את הקבוצה בחיים. באותה עונה סיימנו במקום השלישי, אחר כך שני, ורק השנה הצלחנו לחזור באמת לגליל - עדיין תחת מלחמה".
החזרה הביתה לא סימנה חזרה לשגרה. להפך. המציאות הביטחונית ליוותה את הקבוצה כמעט בכל יום. "רוב הסגל מבוסס על שחקניות בית", מספר רחמים. "יש לנו שבע שחקניות שגדלו כאן. זה היה הרציונל שלנו מלכתחילה - לבנות קבוצה שמחוברת ומחויבת לקהילה. בדיעבד זו גם הייתה אחת הסיבות שהצלחנו להמשיך. שחקניות מהגליל יכלו להגיע לאימונים".
לדבריו, האתגר לא היה רק מקצועי, אלא בעיקר אנושי. "היו שחקניות שבאו מבחוץ והיה להן קשה. הן שמעו בומים, חוו אזעקות, ולא תמיד ידעו איך להתמודד עם זה. בתוך הקבוצה היה צריך להכיל את כולן - גם את מי שחיה את המציאות הזאת כל החיים וגם את מי שפגשה אותה בפעם הראשונה".
לא נשאר מקום באולם
גם מבחינה מקצועית, המלחמה גבתה מחיר כבד. הפועל גליל עליון סיימה את העונה הסדירה במקום הראשון במחוז הצפון והעפילה לפלייאוף העלייה ללאומית (ליגה שנייה). אלא שבזמן שקבוצות ממרכז הארץ המשיכו לשחק כמעט כרגיל, בגליל המציאות הייתה שונה לחלוטין. "אנחנו היינו הנפגעים העיקריים", אומר רחמים. "הפלייאוף כלל את אליצור ת"א, הפועל לוד ומעגן מיכאל, שהמשיכו בשגרה, ואנחנו כמעט חודשיים וחצי לא שיחקנו משחק רשמי".
כשכבר חזרו לשחק, חיכתה להן משימה לא פשוטה: לחזור לכושר תחרותי אחרי הפסקה כפויה – וגם אז הקשיים לא הסתיימו. "בכל פעם הייתה שיחה אחרת מהאיגוד - בואו נדחה, בואו נחליף ביתיות, אולי תשחקו בדרום", משחזר רחמים. כולם אמרו שמבינים אותנו, אבל בפועל כל פעם היינו צריכים למצוא פתרון חדש. ככה משכנו עד יוני". בסופו של דבר הכול התנקז לשני משחקי הכרעה - משחק חוץ בלוד ומשחק בית מול אליצור ת"א. "ניצחנו בשניהם ועלינו ליגה. זו הייתה תחושת סיפוק אדירה".
אחד הדברים הבולטים לאורך כל הדרך היה החיבור של הקבוצה לקהילה המקומית. "היה חשוב לנו מאוד להמשיך לייצג את הגליל מתוך הגליל", מדגיש רחמים. "אמרנו לעצמנו שאם הילדים כאן יכולים ללכת לבית הספר, אז גם אנחנו יכולים להמשיך לשחק כדורסל כאן".
המשחק הביתי האחרון הפך לאירוע של ממש. "שיחקנו בשמיר, והקהילה מילאה את האולם. אנשים עמדו בחוץ מרוב שלא היה מקום. זה היה רגע שהמחיש לנו שזה כבר מזמן לא רק כדורסל. יש נטייה לחשוב ששחקניות בית הן רק משלימות, אבל אצלנו הן הובילו. דנה ברקו, אור דוידי ושאר המקומיות היו השחקניות המשמעותיות ביותר שלנו. זה הדבר שאני הכי גאה בו".
"שחקניות הבית הובילו". נשות הפועל גליל עליון
(צילום: ארבל נריה)
העובדה שמרבית הסגל הגיע מהאזור איפשרה לקבוצה לשמור על יציבות גם בתקופות הקשות ביותר. "מי שגדלה כאן מבינה מה המשמעות של לייצג את המקום הזה", מדגיש רחמים.
המלחמה לא הייתה רק ברקע - היא נכנסה אל תוך שגרת האימונים. "היו הרבה פעמים שבאמצע אימון שחקנית הודיעה שהיא לא יכולה להגיע כי מסוכן לצאת מהיישוב שלה. היו אזעקות תוך כדי אימון. שמענו פיצוצים בקריית־שמונה והיינו צריכים להסביר לשחקניות מבחוץ אם מדובר ביירוט או בנפילה". לדבריו, גם ברגעים האלה היה חשוב לשמור על תחושת ביטחון. "מצד אחד היינו צריכים להבין את מי שלא גרה כאן, ומצד שני היה לנו חשוב להראות שאנחנו לא מוותרים על הבית שלנו".
"עלייה שנותנת תקווה לגליל"
גם עבור השחקניות עצמן, העלייה הייתה הרבה מעבר להישג ספורטיבי. "היה קשה מאוד לקיים אימונים בצורה סדירה", מספרת אור דוידי (23) ממושב מרגליות. "הרבה בנות לא הצליחו להגיע בגלל האזעקות והפחד, אבל כל אחת נתנה מאה אחוז כדי שנגיע לרגע הזה".
דוידי עצמה חוותה מקרוב את המציאות בגבול הצפון. "היו פעמים שהמצב הביטחוני היה כל כך מסוכן, שפשוט לא יכולתי לצאת מהיישוב. הודעתי לקבוצה, וכולם הבינו. מצאנו את עצמנו כל הזמן בין הרצון לתת הכול לבין ההבנה שלפעמים המציאות פשוט לא מאפשרת. אחרי כל מה שעברנו, העלייה הזאת היא משהו גדול בשביל הגליל. היא נותנת תקווה גם לקהילה וגם לספורט, שהוא חלק מאוד מרכזי מהחיים כאן".
דנה ביתן, בת 24 מקיבוץ כפר בלום, שמספרת עד כמה המציאות הביטחונית פגעה בשגרת הקבוצה. "צריך להבין שבמשך חודשיים לא התאמנו אפילו אימון אחד", היא אומרת. "אלה גם היו החודשיים הכי קריטיים, רגע לפני הפלייאוף. בזמן שכל שאר הקבוצות המשיכו להתאמן כרגיל, אנחנו פשוט לא יכולנו".
לדבריה, עבור תושבי קו העימות זו לא הייתה הפסקה זמנית אלא שגרת חיים. "יש הבדל בין שבוע שבו כל המדינה הייתה בסגר לבין מה שאנחנו חווים כאן מדי יום. היו אימונים שהגיעו אליהם רק שתיים או שלוש שחקניות, כי רק הן יכלו או הסכימו להגיע. בסוף, בזכות ההון האנושי שהיה כאן והמחויבות של כולן, הצלחנו לעשות את זה. העלייה הזאת לגמרי הגיעה לנו".
