אם תשאלו כל אחד בנבחרת ישראל, הוא יגיד לכם שקאדין קרינגטון כבר מרגיש אחד משלנו. עושה הכל כדי לא להיות אאוטסיידר, מנסה להבין את הבדיחות והשיחות בעברית, מבקש תרגום אם צריך, מזמזם את השירים של עומר אדם ובעיקר חש מבורך על ההזדמנות הגדולה שניתנה לו.
רגע לפני היציאה לאליפות אירופה שתיפתח בעוד קצת פחות משבועיים בקטוביץ' שבפולין, הגארד המתאזרח בן ה־29 של הפועל ירושלים מדבר בראיון בלעדי ל"ידיעות אחרונות" ו־ynet על החוויה בשלוש השנים שלו בארץ הקודש, על קשירת הגורל עם מדינה שנמצאת במציאות ביטחונית מורכבת מאז 7 באוקטובר, על העונה האחרונה שהסתיימה ללא הכרעה בגלל המלחמה עם איראן והחיבור המיוחד עם ישראל.
"כשהלכתי ברחובות ת"א לאחרונה עצרו אותי אנשים ושאלו אותי: 'אתה באמת כאן בקיץ? בקושי היית בבית'. כל החבר'ה קיבלו אותי בחמימות, אני באמת לא מרגיש זר. זה משחק תפקיד מאוד גדול בתוך כל הכימיה שבנינו כאן, ואפשר לראות שזה מתורגם על הפרקט".
כבר אומרים שאתה ממש "ישראלי".
"אולי כי אני אוכל חומוס ושווארמה בחדר ההלבשה ומכיר את השירים של עומר אדם (צוחק). זה באמת מרגיש נהדר להיות חלק מהדבר הזה. אני לוקח את זה באמת מאוד ברצינות. אנחנו מחכים כבר לפתיחת הטורניר ולהצליח שם – יודעים כמה זה חשוב לאוהדים".
מבחן באזרחות
בשנים האחרונות אפשר לראות תופעה שצברה תאוצה באירופה של נבחרות שמאזרחות שחקן כדי לחזק את הסגל שלהן. אחרי לא מעט התנגדויות מצד גורמים שונים, בנבחרת ישראל החליטו להתיישר עם הקו, והגיעו למסקנה שקרינגטון הוא האיש הנכון במקום הנכון, הן מבחינת הצורך בעמדה שלו והן בזכות האופי.
"אני באמת מרגיש מבורך על ההזדמנות שניתנה לי", מצהיר השחקן. "ובגלל זה אני לא לוקח את העניין הזה בקלות ראש ובטח שלא כמובן מאליו, אני יודע כמה משקל יש על הדבר הזה וגם על השם שנמצא על החולצה".
מה ההבדל עבורך בין ללבוש את מדי הפועל ירושלים לבין המדים של הנבחרת?
"כשאתה מגיע לנבחרת לאומית אתה שם בצד את כל היריבויות שיש בין המועדונים, השחקנים פשוט מתאחדים כדי להתחרות עבור מדינה שלמה".
מה המשמעות בשבילך לייצג את ישראל?
"זה אומר המון בשבילי, אני כאן כבר כמעט ארבע עונות, אז זה מרגיש כמו בית בשבילי. באמת שארבע שנים זה המון זמן, כמו ללמוד בקולג' שוב".
למה החלטת לעשות את זה? אחרי הכל, אתה לא חייב.
"נכון, אני לא חייב, אבל באותו זמן אתה מבין שזה להיות חלק מהקבוצות הכי טובות בכדורסל, אז חשבתי שזאת תהיה הזדמנות נהדרת עבורי להתחרות ברמה הזאת. אנחנו בסוף לא משחקים כדורסל לנצח, אז אני רק מנסה להגיע לשחק ברמות הגבוהות, זה הדבר הכי טוב ששחקן יכול לעשות. זה המקצוע שלנו. בנבחרת אתה באמת שם את הכל בצד וזוכה להתחרות ברמה בינלאומית. זה כיף מאוד".
מול איזה שחקן אתה כבר מחכה לשחק?
"לוקה דונצ'יץ'. הוא שחקן כל כך נהדר, ברור שאני צופה ב־NBA וגם בו, רואה את הרמה שהוא משחק בה, הוא מבחינתי בין חמשת השחקנים הטובים בעולם. אז רק ההזדמנות הזאת לחלוק איתו מגרש ולהיות מסוגל להתחרות נגד מישהו כזה, זה כיף ומדהים, ואומר המון בשבילי גם כשחקן כדורסל וגם כיריב".
אתה יודע שיש המון אנשים שמצקצקים על כך שיש מתאזרח בנבחרת, מה יש לך להגיד להם?
"באמת שכלום. יש כל כך הרבה מדינות שמאזרחות שחקנים בשנים האחרונות. אני לא אומר שצריך לאזרח עכשיו קבוצה שלמה ולהיפטר מכל השחקנים המקומיים שנולדו באותה מדינה, אבל אם יש שחקן שמשחק במדינה שלך ורוצה לעשות את זה, והכל הדדי, אז למה לא?"
איך אתה עם העברית בחדר ההלבשה?
"אני כאן מספיק זמן, אז אני יכול כבר להבין חלק מהדברים, כמו מושגים או רמזים להקשר של השיחה. לרוב גם אם פתאום רואים שנכנסתי לחדר הלבשה אז ישר מתרגמים לי את השיחה. הייתי שמח ללמוד עברית, אבל זאת שפה קשה מאוד, בעיקר קשה לקרוא אותה".
לפני ואחרי
איך החיים בישראל?
"החיים טובים! הייתי כאן בשנה הראשונה לפני 7 באוקטובר, אז אני מכיר את ההבדל הגדול. ברור שברגע שיש מתח אז דברים יכולים להחמיר, אבל אני מרגיש מוגן".
לא פחדת בכלל מכל המצב?
"היו פעמיים שפחדתי – ב־7 באוקטובר עצמו ובמלחמה עם איראן. אף אחד לא באמת ידע מה קורה, אפילו הישראלים לא. אם אני רואה שהישראלים לא באמת נכנסים לפאניקה אז אני רגוע, אבל אם אני רואה שהם כן, אז אני אומר 'משהו קורה כאן'".
בלילה אחרי שהסתיים המשחק השני בסדרת גמר הפלייאוף בין מכבי ת"א להפועל ירושלים, במצב של 1:1, התחיל מבצע "עם כלביא", מה שהביא לסיום העונה ללא הכרזה על אלופה. מה הרגשת?
"הייתי בבית, שיחקתי פיפ"א ופתאום התחילו אזעקות. הייתי לבד כי אשתי כבר נסעה לארה"ב, היא ישר אמרה לי בטלפון 'תיכנס לממ"ד'. אני לא יודע אם אני צריך להגיד את זה, אבל לפעמים אני לא נכנס לחדר המוגן כשאני בבית. אף פעם שום דבר לא פוגע בירושלים אז אני מרגיש בסדר. בפעם הזאת כן נכנסתי, לא ידעתי בדיוק מה קורה והבנתי גם שדברים הולכים ומחמירים בהדרגה. הרגשתי שאנחנו קצת תקועים כאן כי המרחב האווירי נסגר. המשפחה שלי די נכנסה לפאניקה, וברור שפחדתי קצת, אבל בסוף מצאנו דרך לצאת מכאן והדברים הסתדרו. אנחנו מתמודדים עם דברים שונים כמו ירי טילים, אבל אני מרגיש שהייתי פה מספיק זמן ומרגיש מאוד מחובר לאנשים, מחובר לישראל. אני מרגיש שאני כאן מסיבה מסוימת ושהזמן שלי פה עוד לא הסתיים".
מה אומרים למשפחה במשך כל התקופה הזאת?
"אני תמיד אומר שיש את כיפת ברזל ושירושלים לא באמת סופגת את הטילים, אבל ברור שהם עדיין מפחדים. אמא שלי מאוד מודאגת וזה מובן".
כמה היית מאוכזב מזה שהעונה הסתיימה בצורה הזאת?
"הייתה סדרה נהדרת ותחרותית ולסיים אותה ככה היה מאוד קשה, אבל אני יכול לדבר בשם עצמי שלא ממש חשבתי על כדורסל, ככה שאפילו אם היינו מוצאים את הדרך לשחק את המשחק האחרון, אז אני לא יודע איך זה היה. אם הדברים היו מפסיקים אז כן, אבל במצב הזה? לא. לשחק בלי האוהדים זה מוריד מהמשחק עצמו, בטח אחרי האווירה שהייתה בשני המשחקים הראשונים".
אם היה משחק שלישי, הייתם לוקחים אליפות?
"לדעתי כן. המומנטום עבר לצד שלנו אחרי המשחק השני, אבל אני בטוח שגם במכבי ת"א אומרים את אותו הדבר".
מה אתה חושב על הישראלים?
"אנשים צריכים להיות מוכנים למה שאני עומד להגיד עכשיו. הישראלים מאוד דומים לניו־יורקרים. הרי אומרים שאנשי ניו־יורק מאוד אגרסיביים, אז הייתי אומר שכאן זה אותו הדבר, סופר־אגרסיבי, סופר־ישיר. מאוד חמים ומסבירי פנים, במיוחד בירושלים, הכל מאוד משפחתי, אנשים מאוד טובים. אבל יש משהו אחד שאני חייב להבין, אתם לא יודעים מה זה תור בחנות? וגם הנהיגה נוראית, אני חייב להגיד שגם בניו־יורק הנהיגה כזאת, אבל כאן אולי קצת יותר גרוע".
הטראומה האישית
קרינגטון נולד בטרינידד וטובגו, שם אביו, ריינולד קרינגטון, היה קפטן הנבחרת בכדורגל בשנות ה־90, ואחרי הפרישה הפך למאמן.
אז איך אתה לא כדורגלן?
"הייתי אמור לשחק כדורגל כשעברנו לניו־יורק, כדורגל היה האהבה הראשונה שלי, אבל הענף לא היה כל כך פופולרי בארה"ב, במיוחד בניו־יורק, אלא יותר כדורסל ופוטבול. לא הצלחתי למצוא קבוצת כדורגל ורציתי לעשות ספורט, אז ככה הפכתי לכדורסלן".
במהלך העונה שעברה חווית משבר אישי בעקבות מות אחותך, איך אתה מתמודד עם זה עכשיו?
"כל יום הוא שונה. אני כרגע במחשבות טובות בהרבה בהשוואה למה שהייתי לפני כמה חודשים, אבל עדיין חושב עליה כמעט כל יום, אני באמת מתגעגע אליה המון. היינו קרובים בגיל, היא הייתה מבוגרת ממני רק בשלוש שנים, אנחנו מדברים עליה כל יום. מה שאני הכי זוכר ממנה זה שהיא הייתה מגוננת עליי בצעירותי אם מישהו היה מתעסק איתי. התחלתי טיפול כדי להתמודד עם המצב, אני מנסה לדבר על מה שאני מרגיש. זה משהו שאני מנסה לעבוד עליו, כי כשהייתי צעיר יותר לא ממש דיברתי על הרגשות שלי, וכשהתבגרתי הבנתי שצריך לדבר ולשחרר דברים במקום להחזיק אותם בפנים".
מה החלום הגדול שלך?
"קודם כל בטווח הקצר אני רוצה לזכות באליפות אירופה. אחרי שאפרוש מכדורסל, אני חושב שאני פשוט רוצה להיות איש עסקים. מה שבטוח הוא שאני לא רוצה לאמן, לא אוהב את זה, לא חושב שיש לי סבלנות לזה, אבל אני כן רוצה לעבוד עם ילדים, להדריך אותם כמו מנטור דרך הכדורסל".
מה הסיכוי לזכות במדליה ביורובאסקט?
"יש סיכוי. אני חושב שכשאתה מתחרה על משהו אתה צריך לשאוף הכי גבוה, אז כן – אנחנו מכוונים למדליה. יש לנו קבוצה וכימיה טובה, זו צריכה להיות המטרה במאה אחוז".
פורסם לראשונה: 01:30, 17.08.25
