מבין כל אולמות הכדורסל בארץ, הדרך אל זה המיתולוגי בכפר בלום היא היפה מכולן, במיוחד בחודשים האלה בשנה. ככל שמצפינים ועוזבים את הבטון האפור של המרכז לטובת הירוק האינסופי של הצפון, הלחץ היומיומי נעלם. לא עוד צפירות מעצבנות בכביש, יותר ציוצי ציפורים ופכפוכי מים מרגיעים מנהר הירדן, כשברקע ניצב הר החרמון עם פסגתו הלבנה. השבילים בקיבוץ, החיים ליד הטבע, חדר האוכל המשותף, כולם הפכו לסיפור של הפועל גליל עליון. ועכשיו הקבוצה חוזרת לשבילים, אל הדרך שמובילה אל האולם.
אחרי למעלה משנה של מלחמה, שבה הפועל גליל עליון נעקרה מביתה ונאלצה לנדוד בין אולמות שונים במרכז, הערב היא תחזור לראשונה מאז דצמבר 2023 ותארח יחד עם קהלה המקומי שכל כך חיכה לשובה, את עירוני נס־ציונה. אותו קהל יחליף בעידודו את קולות יריות התותחים מהגבול עם לבנון או את האזעקות הבלתי פוסקות. עבור הגליל העליון, קבוצת הכדורסל המקומית שקטפה את צלחת האליפות ב־1993, זכתה פעמיים בגביע המדינה ונלחמת על מקומה בליגת העל, היא מעבר לקבוצת ספורט. היא מוסד שבני הנוער מעריצים והיא חלק מהזהות של הגליל. יש לה קסם שלא ניתן למצוא בקבוצות גדולות ועתירות תקציבים וקהל באלפים.
"בעיניי, החזרה שלנו למגרש הביתי עם הקהל שלנו, זה חלק מהמאמץ לשיקום המדינה ושיקום הצפון והדרום", אומר אבישי גורדון, עוזר המאמן של גליל עליון שגדל במחלקת הנוער של הקבוצה והפך לאחד מסמליה. עבורו, החזרה הזו היא הרבה מעבר למשחק כדורסל. היא גם חזרתו אל בני משפחתו בבית שבכפר בלום – קיבוץ שלא פונה מתושביו אך רבים ממנו עזבו בשל הסכנה היומיומית. "בשנה האחרונה כל הזמן הייתי על הקו בין חדרה לכפר בלום והייתי צמוד לקבוצה, אבל מי שנשארו בקיבוץ תחת אש ובמרחב שננטש כמעט לגמרי מתושביו אלו אשתי, אחותי וההורים שלי. לצד כל הגיבורים שנשארו פה – הם הגיבורים האמיתיים", הוא אומר.
כאמור, הקבוצה הצפונית נדדה בין תל־אביב, חולון, צפת, עפולה וחדרה כתחנה סופית, כשאולם האנרבוקס לא בדיוק הפך בית. בשנה האחרונה, ולמעשה בשתי העונות שחלפו מאז פרצה המלחמה התמודדה גליל עליון עם משברים רבים, עזיבת זרים וקושי בהחתמת מחליפים שימלאו את מקומם וכמעט וירדה לליגת המשנה. גורדון: "זזנו בכל הארץ. זה מטורף, עברנו המון. בכלל, כל המדינה עברה אירוע טראומטי. זה הזמן עכשיו לשקם אותה, לחזק אותה ולהחזיר לקהל פה לפחות את אחד הדברים שהכי מזוהים איתה: הפועל גליל עליון".
בואו לטבול בירדן
עוזר המאמן, ששיחק בעצמו בקבוצה במספר קדנציות, לא מסתיר את ההתרגשות שלו מהחזרה לאולם המיתולוגי: "התחלתי לדמיין את המשחק, את הקהל, האווירה, האנרגיות האלה שהיו חסרות לנו. אני מקווה שנצא לדרך חדשה. בתור גלילי, שמגיל אפס פה ועברתי הכל, הרגשתי שהלב שבור. הרגשתי חוסר נוחות שהדבר שאתה הכי רגיל אליו - פתאום אין לך אותו. תחושה מאוד מוזרה, שאי־אפשר להתרגל אליה. אני שמח סוף־סוף שזה מאחורינו. לכולנו יש לא מעט פרפרים בבטן לקראת המשחק הראשון והמפגש עם הקהל שלנו בבית".
הקבוצה הגיעה למלון בכפר בלום ביום רביעי, והספיקה לערוך באולם מספר אימונים לפני המשחק הרשמי הראשון הערב. משום שהמרחק מהמלון לאולם הוא 150 מטרים, השחקנים כעת מגלים את הפלא של הליכה ברגל (או מקסימום נסיעה קצרה באופניים), בלי הצורך להשתמש ברכבים בצורה תכופה. גורדון, המארח האולטימטיבי שמרגיש צורך להראות לחבר'ה החדשים איך זה לשחק בגליל, מספר: "אחרי האימון לקחנו את כולם לירדן. כולם נכנסו, התחילו להבין מה זה גליל עליון ומה זה להיות בצפון, בטבע, קיבוץ, שבילים, את האווירה המיוחדת הזו של השקט. היה קסום. כל מה שנותר לקוות הוא שבמשחק הקסם יימשך כי אנחנו עוד צריכים לנצח. ההתרגשות חוזרת. בטוח שהקהל יחבק אותנו בכל הכוח".
אחד האנשים שעדיין לא חווה את כפר בלום מאז חתם על חוזה הוא המאמן גוני יזרעאלי, שהגיע למועדון אחרי ברק פלג בקיץ. בשנה שעברה יזרעאלי היה עוזר מאמן בהפועל חולון ולפני כן אימן את גלבוע/גליל. עם זאת, הוא זכה לשחק במועדון בליגה הלאומית ואת היומיים הראשונים בכפר בלום הוא מתאר כמרגשים מאוד עבורו: "מרגישים שבאת הביתה. לראות אנשים בגליל שבאו לאימון, לקבל את האווירה עם הליכה לנחל אחרי. האווירה הכי טובה בארץ. נשאר לקוות שהמקום יחזור לחיות, אבל בעזרת הקבוצה זה יכול לקרות יותר מהר. לשחק בלי בית עבור קבוצת כדורסל זה קשה מאוד. בטח בלי כפר בלום שאני יודע מה המשמעות של המקום הזה בתור שחקן שלה בעבר. התגעגענו מאוד לקהל שלנו. האזור עדיין לא חזר לעצמו. אני פה כבר שלושה ימים ולהסתובב בצפון שוב זה תענוג גדול".
גורדון סוגר מעגל
המשחק היום מול נס־ציונה הוא גם סגירת מעגל עבור גורדון. זו אותה קבוצה שגליל שיחקה מולה בפעם האחרונה, בדצמבר 2023, לפני שהכל השתנה. "הפסדנו אז בהארכה בנקודה אחת", משתף גורדון בתסכול. במדי נס־ציונה שיחק אז ראלי אולקינס שהיום יעלה על הפרקט עם מדי גליל עליון, קבוצתו הנוכחית.
"באותו ערב של המשחק האחרון היו קולות לא נעימים, גם אזעקות", משחזר יו"ר המועדון טמיר אברהמס את המשחק ההוא. "והיום הגליל ירוק, שומעים רק ציוצי ציפורים. אנחנו מקווים שהשקט יישמר. השחקנים בהתחלה עוד היו בשוק, אבל עכשיו כולם מחייכים. היו חששות לגבי המעבר, ועכשיו כשהצפון מתחיל לחזור לחיים זה הזמן. בקהילה שעוטפת את הקבוצה הזו יש אתנחתה שחזרנו הביתה. שחקני מחלקות הנוער רואים את הבוגרים, שהגלגלים חוזרים לעבוד. היה הרבה ייאוש לתושבים כאן בשנה הזאת, וזה נותן תקווה".
היו"ר אברהמס משדר אופטימיות, אבל לא שוכח את הימים הקשים שבהם לטענתו ראשי הליגה לא התחשבו מספיק בקבוצתו: "זו שנה שכבר חלפו בה שתי עונות. קשה מאוד לשחק נגד קבוצות ליגת על שמשחקות באולם הביתי שלהן עם הקהל שלהן, וגליל עליון כבר שנה וחצי לא משחקת באולם שלה ובלי הקהל שלה. מקבוצה שעושה פלייאופים הסתבכנו בתחתית ולפחות לא ירדנו ליגה. שרדנו בליגת העל, לא בזכות אחרים אלא בגלל המאמצים האדירים שלנו. היינו רוב הזמן תלויים בעצמנו ולא יכולנו לטבוע בתוך רחמים עצמיים. המעבר כעת חזרה לצפון עם הציפייה לקסם המיוחד של האזור והקהל שלנו - ברור לי שזה ייצר מוטיבציה גדולה לשחקנים. התושבים כאן זקוקים לכל המוכר להם. אירועי התרבות והספורט הם חלק ממה שנותן יציבות וחיים מלבד בתי ספר ומסחר".
יריחו את הבלטות
מי שלא עזב את האזור מאז פרוץ המלחמה הוא עמית גל, מנהל הקבוצה לשעבר שהיום מגייס כספים עבור המועדון ובזמן המתוח בגבול היה חבר כיתת הכוננות בקיבוץ עמיר. "זה הישג גדול שהקבוצה חזרה, ההנהלה דחפה לזה כי זה היה מאוד חשוב. אין כבר טילים, אין הפצצות, אין ממה לפחד. כל הרעיון של הגליל זה להיות ביחד", הוא אומר. "המועדון הוא ספינת הדגל של הגליל. זה טוב למחלקת הנוער, לחינוך, לעשייה. הנה, הקבוצה חוזרת והחיים חוזרים לקדמותם לאט־לאט. אני מלא הערכה גם לשחקנים שהסכימו לחזור, זה לא פשוט. חלק מהם פיתחו חיים במרכז וגם הסכם הפסקת האש שביר. זה לא היה פשוט להחזיק קבוצה בחוץ מבחינה כלכלית, אבל מהניסיון שיש לי, כשהשחקנים יריחו את הבלטות, את הסלים, את הפרקט, הם יתחברו. זה יכול לעזור מקצועית כי זה חיבור טוב".
גל, אופטימיסט נצחי ושגריר קולני של הגליל, מצהיר: "קשה לא להצליח בגליל, הרי מיטב השחקנים והמאמנים היו פה, כל מי שרצה עזב את הנוחות ובא לחיות פה. יש כאן משהו מיוחד, לטבול בירדן שזורם יפה, כל הערבות הבוכיות, הפרחים המלבלבים לקראת פברואר, השקט, האפשרות להתאמן. יש פה המון יתרונות. רוב הסגל לא היה פה, הכל חדש להם. הם יגלו שיש פה חיים בכדורסל וגם אחרי המשחקים. יש פאבים, מסעדות, בתי קפה. לראות את הטבע והיופי, זה לא יכול שלא להצליח. אני מאוד שמח שכולם חוזרים כי אם אנחנו לא נהיה פה, חיזבאללה יגיעו עד למרכז, מהר מאוד".
"נעשה הכל כדי להביא לגליל רצף של ניצחונות", מסכם היו"ר אברהמס. "היו לשחקנים חששות. גם לזרים וגם למקומיים החדשים שלא שיחקו עדיין בגליל. הם מבינים שיש להם תפקיד - שהם הולכים להיות חלק מהחזרה לשגרה בגליל. זו מטרה גדולה שהיא מעבר לכדורסל. אני מאוד מקווה שהשנה הזאת מאחורינו. החטופים יחזרו ותושבי האזור ישובו, ואנחנו הולכים לימים של שקט".
פורסם לראשונה: 01:30, 02.02.25
