קטש: "קיבלנו מכה חזקה"
(צילום: באדיבות ONE)
להפועל ת"א לא הגיע אתמול (ראשון) הנזק שגרמו לה אוהדיה. היא הייתה מעולה, והם עשו את כל הטעויות האפשריות. היא השיגה תוצאה היסטורית - 74:112 - נתנה את הדם במגרש, ובגללם כל מה שיזכרו מהערב הזה הן האש ותימרות העשן.
באמת, מה נותן לכם מופע האבוקות הזה בתחילת כל משחק? אתם באמת חושבים שזה מוסיף לקבוצה מוטיבציה? האם השירים, החולצות, העידוד, הדגלים - שאתם ממילא מספקים – כל אלה לא יעבירו מסר מספיק של חיזוק ואהבה גם בלי שהשחקנים ייחנקו מהעשן, בלי שצ'ינאנו אונואקו שלכם יקיא בדרך לחדר ההלבשה?
אונואקו צייץ: "לא עוד אבוקות, אף פעם"
ולמה היה צריך את השלכת החפצים למגרש עם שריקת הסיום למחצית? הקבוצה שלכם הייתה ביתרון שיא. כל מה שהיה צריך זה לא לשנות את המומנטום. ווייד בולדווין עשה פרובוקציה. זה תפקידו. כמנהיג של קבוצה בפיגור, שלא מתפקדת, אתה צריך לעשות אקטים שאולי יכניסו קצת טירוף. בואו, גיא פניני בנה מזה קריירה. אבל לאוהדים בצד השני אסור לשחק לתוך זה. ואוהדי הפועל נפלו לבור כל כך בקלילות. כאילו מה שהקבוצה שלהם צריכה עכשיו זה לפתוח את העונה הבאה עם קנסות עצומים ומשחקי רדיוס. טמטום.
התמונה הכי סימבולית הייתה של רופא הקבוצה שוכב על הפרקט מעולף עם סיום המחצית כתוצאה מבקבוק שזרקו לתוך המגרש אוהדי הפועל. אתם מבינים עכשיו במי אתם פוגעים? בעצמכם בלבד. לצערנו, זו רק דוגמה למה שקורה בספורט הישראלי. הלוואי שיכולתי לקטלג את "הקומץ" של אוהדי הפועל ת"א כ"לה פמיליה" של עולם הכדורסל, אבל נראה שכבר אי אפשר לצלוח פה אירוע ספורט גדול בלי בלגן מיותר, בלי לפחד להביא ילדים לראות משחקים וכדי שיגדלו כאוהבי ספורט, פריבילגיה שהייתה לנו וכנראה נעלמה מעולם ילדינו. ואומר לכם את זה מישהו שישב כילד ביציעי ימק"א. אז כן, משהו פה השתנה בצורה עמוקה.
4 צפייה בגלריה
התמונה הכי סימבולית. רופא הפועל ת"א לאחר שנזרק עליו בקבוק מים מהיציע
(צילום: יאיר שגיא)
המשחק הבא יהיה המבחן. הוא חייב לעבור בלי תקריות לא ספורטיביות. ההנהלות של שתי הקבוצות צריכות להפסיק את מאבקי האגו הקטנים ביניהן וליצור חזית משותפת. תתחילו את המשחק בהחלפת פרחים ומתנות, תצלמו סרטונים של רמי כהן ושמעון מזרחי מתחבקים. לא חשוב מה – פשוט תשנו את האווירה.
מבחינה ספורטיבית, התמונה כמובן שונה לחלוטין. לא משנה איך תסתיים הסדרה, חובבי הכדורסל הישראלי זכו במבוקשם: סדרת גמר צמודה בשנה שבה מכבי ת"א משחקת מצוין. בעידן יאניס ספרופולוס ונבן ספאחיה מכבי הייתה קבוצה פשוט לא טובה, ולכן היו תמיד קרבות צמודים והאליפות נדדה בין כמה קבוצות. אבל בעבר הרחוק יותר, כשהצהובים היו מהמובילים באירופה לקבוצות בארץ היה קשה לאתגר אותם. הפועל עשתה את זה. היא הגיעה אתמול והראתה שהיא ראויה.
המשחק הזה היה נפלא גם כי הוא הראה את כוחה של סדרה. אנחנו מכירים את זה כבר שנים מה-NBA, והעונה קיבלנו דוגמה נוספת במפגש בין מונאקו למכבי ת"א: כל משחק הוא סיפור חדש, עם טקטיקה חדשה, ואי אפשר לדעת מה יקרה. כאמור, מה שקובע המון זה מי באה חזקה יותר בראש. הפועל הגיעה למשחק הראשון אפאתית, עייפה, כבויה, כאילו שדי לה בהישג של לעבור את הפועל ירושלים. שחקניה הסתפקו בלזרוק שלשות, נמנעו ממגע, נראו בליגה אחרת ממכבי.
אתמול המצב המנטאלי היה שונה לגמרי. מהשנייה הראשונה, הפועל הייתה אסרטיבית ואגרסיבית, בעיקר בהתקפה. זה התחיל עם שני מהלכים של אונואקו (חבל שלא מבודדים אותו יותר מתחת לסל), המשיך בחדירות, ומעל הכל, ריצה, הרבה נקודות קלות במשחק המעבר. ג'ורדן מקריי היה עקבי, אקסבייר מנפורד נראה כמו איש אחר מאשר במשחק הקודם, וכששחקנים עלו מהספסל לא חלה שום ירידה – להפך, בדקות של עידן זלמנסון ומנפורד הכל השתפר. וחשוב לא פחות: הניצחון הושג למרות שג'ייקובן בראון היה בינוני. התלות המוחלטת בו הייתה במשך שנים בעיה של הקבוצה, והיה יפה לראות שזה כבר לא המצב.
בהגנה דני פרנקו עשה פחות ניסויים והתאמות, וטוב שכך. הפועל התמידה בשמירה אישית, וכל אחד לקח שחקן בעמדה שלו למעט דקות של ג'יילן הורד על הגארדים, הברקה שפעלה הרבה יותר טוב מהניסוי של מקריי כשומר של בולדווין ולורנזו בראון שבוצע במשחק הראשון. הורד אתלטי וגבוה, והנוכחות שלו עזרה להשאיר את בראון מחוץ למשחק, דבר שתמיד מוריד מאוד מהאיכות של מכבי.
מה אומר המשחק הזה לגבי המשחק הבא (שלישי, 21:00)? כאמור, כלום. הפועל תצטרך להראות שהיא יכולה להתעלות גם בחוץ, דבר לא מובן מאליו כי היא קבוצה ביתית מאוד, ולהמשיך בקו הלוחם. סביר להניח שמכבי תיתן לעצמה סטירה ותגיע כמו חדשה. אתמול רק רפי מנקו ובונזי קולסון נראו כאילו האירוע מעניין אותם. זה לא יקרה שוב. לבראון לא היו שני משחקים גרועים ברצף כמעט כל העונה, והוא כנראה יגיע הפעם לטרוף. אבל גם להפועל יש הרבה כלים. נאחל לכולנו שיהיה משחק צמוד. ופייר, כבר לא חשוב מי תנצח. רק שבסיום נזכור למה אנחנו אוהבים כדורסל. ושלא נגיד שזה למרות הקהל, אלא גם בזכותו. זה מגיע לאלופה שבדרך, תהא אשר תהא.
