הניצחון ב־17 הפרש על הנמסיס הפועל ירושלים בחצי גמר גביע ווינר יכול לשנות למכבי ת"א את מצב הרוח, אולי לערב אחד. את מצבה הוא לא משנה, בוודאי לא מוחק את מה שקורה ביורוליג ולא את העובדה היבשה לפיה הצהובים החלו את העונה האירופית ב־3:0, הפתיחה הגרועה בתולדותיהם במפעל.
הבעיה היא לא רק שלושת ההפסדים, אלא הדרך. אלה לא היו הפסדים בסוף מותחנים שחתכו את הנשימה. מול בשיקטאש ופנאתינייקוס מכבי כמעט לא הייתה יריבה, ולווילרבאן היא הפסידה למרות שהצרפתים, במחילה, הם לא בדיוק הווילט צ׳מברליין של היבשת. זו לא תקלה מקרית, אלא התחלה שמזכירה סרט שכבר התחיל בזמן שמכבי עוד עומדת בלובי ומחפשת את הכיסא שלה בחושך, ואין סדרן עם פנס.
ההגנה רכה מדי, היריבות מגיעות לצבע בלי לשלם מספיק, הרוטציות מאחרות, והקבוצה לא מצליחה לייצר את התחושה שהייתה פעם סימן ההיכר שלה: שאפשר אולי לקלוע עליה, אבל צריך לעבוד קשה בשביל כל סל. גם הפתיחות למשחקים הפכו לבעיה בפני עצמה. מכבי מתחילה לרדוף מוקדם, ואז כל התקפה הופכת קצת יותר כבדה וכל טעות מקבלת משקל של שתיים.
בצד ההתקפי אין בשורות של ממש. הקליעה מבחוץ לא מספקת אפילו מטרייה קלושה ביום גשם. כשהתרגיל נשבר והשעון מתחיל לנשוך, הכדור מסתכל סביב ושואל מי כאן בצהוב יודע לייצר סל לבד. אין תשובה. זו אולי הבעיה הגדולה ביותר בסגל הזה: חסר למכבי גארד שיודע לקחת פוזשן מקולקל, לשים אותו על הכתפיים ולייצר מציאות חדשה.
בונזי קולסון הוא דוגמה מצוינת לבעיה. האיש שחקן איכותי, אבל כשהמערכת לא מסדרת לו את המקומות הנכונים, מבקשים ממנו לפעמים להיות טום קרוז במשימה בלתי אפשרית. הוא לא. קולסון יכול להיות מסוכן מאוד כשהוא מקבל יתרון, לא כשמצפים ממנו להמציא אחד מאוויר דחוס.
ספק אם היו אתמול יותר מדי חיוכים בחדר ההלבשה של מכבי אחרי המשחק. קטש
(צילום: עוז מועלם)
מי שכן הגיעו לעונה הם ג'ימי קלארק, רומן סורקין וכמובן ים מדר. אחרי כל הרעש סביב החזרה שלו למכבי וכל השנים שעברו מאז שהיה שם ילד מבטיח, מדר עושה בינתיים את שלו. הוא עוד לא המושיע, וטוב שכך, אבל יש לו קצב, אחריות ואופי. ככל שיקבל עוד זמן בתוך המערכת, יש סיבה להאמין שנראה ממנו הרבה יותר. לא היה רכז כזה מוכשר בישראל מאז המאמן שלו.
צריך גם לזכור את הנסיבות. מכבי משחקת כבר תקופה ארוכה בלי הביתיות שהייתה במשך שנים מנוע סילון. יד־אליהו ידע להפוך פיגור שמונה ליתרון ארבע בשלוש דקות רק מכוח החשמל ביציעים. מאז המלחמה מכבי איבדה את היתרון הזה. במקביל, מלחמות הבעלים מספקות רעש רקע שאף חדר הלבשה לא צריך, בטח לא כשהקבוצה עצמה עדיין מחפשת זהות.
עושה בינתיים את שלו. מדר
(צילום: עוז מועלם)
עודד קטש הוא מאמן טופ יורוליג, אבל גם נהג מצוין לא יכול לתקן הכל כשהמכונית מושכת ימינה, הצמיג רועד והבעלים רבים מי מחזיק במפתחות. במשחק הבא מחכה מילאנו בבלגרד, עוד משחק בית כביכול, ולא בדיוק היריבה האידיאלית להתאוששות. שם תיבחן המערכת כולה מול הלחץ.
ספק אם היו אתמול יותר מדי חיוכים בחדר ההלבשה של מכבי אחרי המשחק. יותר אנחת רווחה. 17 הפרש על ירושלים הם אולי חומר טוב לטוויטר, אבל לא מוחקים אפילו נקודה אחת מהמאזן ביורוליג.
You can check out any time you like, but you can never leave, שרו האיגלז ב־Hotel California. מכבי עדיין צריכה למצוא את הדרך החוצה מהלופ המעיק של הוטל יורוליג, אחרת החדרים בפלייאוף יהיו מהר מאוד מחוץ לתחום.
