למרות שמבדיל בינינו עשור, מיקי ברקוביץ' ואני עושים הליכות משותפות ארבע פעמים בשבוע. עוברי אורח שואלים אותי לפעמים על מה אנחנו מדברים בהליכות האלה, ואני תמיד עונה שיש לנו היסטוריה ארוכה מאוד ביחד, ולמי שלא עבר את כל מה שעברנו, יחד ולחוד, יהיה קשה מאוד להבין את השיחות האלה.
אתמול הייתה לנו עוד שיחה, אבל לא במסגרת עוד הליכה משותפת. הפעם צלצלתי כדי לברך אותו על הזכייה בפרס ישראל, והוספתי שאני מבין שהערב לא נצא להליכה משותפת כי הוא יהיה עסוק לענות לכל המברכים. אבל עוד לפני, כמובן שאמרתי לו שהוא ראוי לפרס הזה.
2 צפייה בגלריה
"היה לי ברור שאני מעביר לו את המפתחות". ברקוביץ', ברודי וגביע אירופה של 1977
(צילום: יוסי רוט)
באחת הפעמים הראשונות שראיתי את מיקי, הוא הלך עם בננה וכדורסל ברחוב דיזינגוף, וכבר אז אמרתי לו שהוא יהיה שחקן. וכשפרשתי בסיום עונת 1979/80, היה לי ברור שאני מעביר לו את המפתחות. באתה שנה גם קיבלתי את פרס ישראל, והמשמעות מבחינתי הייתה שהמדינה מעריכה את התרומה שלי לחברה בכלל ולספורט בפרט, ובנקודת הזמן ההיא הרגשתי שהוא הכי מתאים לקחת את ההובלה של הקבוצה - והוא עשה את זה בגדול.
מספיק להביט על ההישגים שלו כדי להבין למה הפרס הזה הוא הדבר הכי מתבקש. ולא מדובר רק במכבי ת"א אלא גם בנבחרת ישראל - הוא ייצג למופת את המדינה. פרס ישראל מצטרף לשרשרת ההישגים שלו. אבל חשוב להבין שזה מעבר לספורט, זה קשור גם לאדם שהוא. מיקי הוא אדם שמחבר את כולם סביבו. אולי זה משהו שלא יודעים עליו אבל הוא מאוד רגיש, כשהודיעו לו שהוא קיבל את הפרס היום בבוקר הוא פשוט בכה. הוא מאוד אנושי.
לסיום, אני חייב להתייחס לכל התקופה האחרונה. הוא ואני התנדבנו יחד בביה"ח תל השומר ובבית לוינשטין, וביקרנו את המפונים מעוטף עזה. הוא יודע שלמרות שהוא לא משחק כדורסל כבר המון זמן, עדיין יש לו השפעה גדולה. אני חושב שהפרס הזה הוא דרך ראויה של המדינה להחזיר לו על כל הנתינה.
