ישבתי עם הילד מול הטלוויזיה, שיפשפנו את העיניים וצעקנו יחד "אל אל ישראל". איזה ניצחון גדול, איזה רגע מרגש, הלב מתפוצץ מגאווה! לא רק כשחקן נבחרת לשעבר, אלא קודם כל כישראלי.
שיחקנו מול נבחרת צרפת אתלטית, מוכשרת וחזקה, אבל אריאל בית הלחמי בא עם תוכנית משחק טובה - והיא עבדה. הבנו שבשמירה אישית רגילה יהיה לנו מאוד קשה להתמודד איתה - גם במשחק המעבר וגם במשחק העומד באחד על אחד - ועברנו למץ'־אפ שבו רוב המשחק הגארדים נשארים למעלה והגבוהים נשארים למטה ובכך מונעים את החדירות וההגעה לסל. הנבחרת הצליחה לבלבל את צרפת, לקחת אותה אל מקומות שהיא לא אוהבת להיות בהם. ההגנה שלנו סיבכה את ההתקפה שלהם, אריאל בחוכמה השתמש בסגל ארוך וידע שעם האינטנסיביות והאתלטיות של הצרפתים צריך את השחקנים המרכזיים שלנו רעננים לסוף המשחק. זה הצליח, ומגיע למאמן הנבחרת שאפו ענק.
זה היה משחק שבו קיבלנו את ים מדר בחזרה. הוא מתחיל לאט־לאט להיכנס לכושר שאנחנו מכירים ומצפים ממנו. ברגע ששניים ממשולש מדר־אבדיה־סורקין מופיעים - אנחנו בתמונה מול כל יריבה. תומר גינת נתן משחק טוב, נמרוד לוי קם מהספסל ותרם דקות טובות, ואיתן בורג היה האקס פקטור. זה בדיוק מה שאנחנו רוצים לראות מהנבחרת שלנו: שחקנים שיודעים מה צריך לעשות כדי לבוא ולנצח - ולא משנה אם פותחים בחמישייה או נכנסים בהמשך.
הנבחרת הצליחה לתעל את האנרגיות מההפסד המרגיז מול פולין לניצחון הגדול הזה, וזה משאיר אותנו בעמדה טובה מאוד לקראת ההמשך. עכשיו הצוות המקצועי צריך להוריד את השחקנים לקרקע ולהסביר את חשיבות המשחק מול בלגיה מחר. אסור ליפול מולה, כדי להשאיר לעצמנו סיכוי ביום חמישי מול סלובניה לסיים אפילו במקום הראשון בבית. כן, אמרתי מקום ראשון בבית. מה יש? אם ניצחנו את סגנית האלופה האולימפית - מותר להמשיך לחלום.
פורסם לראשונה: 01:30, 01.09.25
