לקראת סיום אימון הנבחרת אתמול, יממה לפני משחק הפתיחה שלה ביורובאסקט היום (חמישי, 15:00) מול איסלנד, אפשר היה לראות את דני אבדיה, תומר גינת וים מדר משחקים "פולו": שחקן אחד זורק מקו העונשין ושני האחרים נאבקים על הריבאונד (אם יש החטאה) ומשחקים אחד על אחד.
היו שם הרבה חיוכים בין השלושה, הנאה מהבילוי המשותף, וגם תחרותיות בריאה שיש בכל ספורטאי. זה מסמל את השינוי שעברה הנבחרת מאז היורובאסקט האחרון שנערך בפראג ב־2022, שם אפשר היה לראות בעיקר את הבעיות בתוך חדר ההלבשה והמריבות בין השחקנים ואנשי הצוות המקצועי. אמנם אלו היו רק שלושה שחקנים מתוך נבחרת שלמה ורק שלושה מהחמישייה הפותחת הצפויה יחד עם רומן סורקין ויובל זוסמן, אבל היה אפשר להרגיש את האווירה הטובה.
לא מעט אנשים מגדירים את הנבחרת הנוכחית כאחת הטובות שידע הכדורסל הישראלי, אבל על זה עוד אפשר להתווכח. בעשור הראשון של המאה ה־21 היו בנבחרת שחקנים כמו טל בורשטיין, גור שלף, יניב גרין ומאיר טפירו, ובעשור השני היו אלה יותם הלפרין, ליאור אליהו, עומרי כספי, גיא פניני ויוגב אוחיון. ועדיין, על הנבחרת הזאת יש לחץ גדול מאוד להצליח והציפיות מרקיעות שחקים מרגע לרגע. בנבחרת יודעים שמה שיביא להם את ההצלחה זו הכימיה הקבוצתית, או כמו שאומרת הקלישאה "יחידה אחת שהשלם שווה יותר מסך חלקיה".
זה נכון, אבל כמו בכל קבוצת ספורט, יש את השחקנים שאור הזרקורים נמצא עליהם, אלה שיקבלו שבחים אם היא תצליח ומנגד יספגו את חיצי הביקורת אם היא תיכשל; אלה שרוב האחריות נמצאת על הכתפיים שלהם ומהם מצפים הכי הרבה; הם אלה שיקבלו את מרב הדקות ועליהם לרוב יקום או ייפול המשחק, בנוסף לשפנים שהמאמן יצליח להוציא מהכובע. גם בנבחרת ישראל זה קורה, ואפשר להגיד שהפעם זה אפילו בולט במיוחד. אמנם כל אחד מ־12 שחקני הסגל מביא את האיכויות, הניסיון והאופי שלו, אבל הפעם אפשר לראות חמישה שחקנים מרכזיים, שלא במקרה גם ירכיבו בדרך כלל את החמישייה הפותחת. כל אחד מהם מביא איתו משהו אחר לפרקט ולחדר ההלבשה, ועל כל אחד מהם מוטלת אחריות כבדה - גם אם אבדיה נחשב לכוכב הנבחרת.
שמים את האגו בצד
מדובר בחמישה שחקנים ואנשים שונים זה מזה, גם בפן המקצועי וגם האישי. תומר גינת, שמשמש כקפטן הנבחרת מאז 2022, הוא המבוגר האחראי בתוך החבורה, ולא רק בגלל הגיל (30). הוא מביא איתו הרבה פטריוטיות ובנוסף עושה את הדברים המקצועיים בלי הרבה רעש וצלצולים, בדרך וברוגע שלו ובלי הרבה אגו.
גם יובל זוסמן לא ממש מוגדר כבעל אגו. הוא אמנם ידע לאורך הקריירה לדרוש דקות משחק וגם להראות שהוא מאוכזב אם לא נותנים לו אותן, אבל זה היה במסגרת קבוצתית ולא בנבחרת. כשהוא לובש את המדים הכחולים־לבנים, הוא שם את עצמו לרגע בצד ומביא איתו את ההגנה החזקה, רוח הלחימה והאיי־קיו הגבוה שלו. בנבחרת מגדירים אותו כך: "המורה שנכנסת לכיתה רועשת, עומדת בלי להגיד מילה ובלי לצעוק ומחכה שהילדים יסתכלו עליה ויירגעו, מה שקורה די מהר". ככה פשוט, בלי מילים, רק עם מבט חודר. זוסמן מכניס מהשלווה שלו קצת פרופורציות בתוך סיר הלחץ שיש בנבחרת, בטח בזמן אליפות אירופה.
רומן סורקין אמנם פחות שקט מהשניים הקודמים, אבל עדיין נחשב לכזה שלא שומעים אותו יותר מדי. הוא נתפס בנבחרת כטיפוס מאוד מצחיק וחברותי, אבל כל צעד שלו נעשה בכבוד רב ובצניעות. כמעט קל לפספס את זה שהוא נחשב לסנטר הכי דומיננטי של הנבחרת ולאחד הסנטרים הטובים בכדורסל הישראלי בכל הזמנים.
השניים האחרונים - דני אבדיה וים מדר - הם כבר סיפור אחר לגמרי, ולא במקרה הם גם החברים הכי טובים. הם מלווים זה את זה מהנבחרות הצעירות, ושומרים על קשר יומיומי למרות פערי השעות ולוחות הזמנים העמוסים במהלך העונה. הם אלה שמושכים את מרב העיניים שבוחנות את הנבחרת, ומביאים את האש, הלהט, שמחת החיים והמוזיקה בחדר ההלבשה ובדרכים.
מדר עמד במוקד תשומת הלב במהלך תקופת ההכנה, אותה פתח באיחור בגלל הפציעה בברך שגרר מסיום העונה שעברה. כמו שהתעקש לשחק עם הפועל ת"א בשלבי ההכרעה של היורוקאפ, כשהוא מסכן את בריאותו, כך גם הפעם הוא לא היה מוכן לוותר על ההשתתפות באליפות אירופה. המאמן אריאל בית הלחמי, שהצהיר בעבר שזו הנבחרת של מדר, החליט להמר עליו ועל מצבו הבריאותי לקראת האליפות הזאת, ועכשיו הרכז יצטרך להצדיק את האמון הזה.
תרגיל בהתבגרות
באליפות הקודמת היה ברור לכולם מסביב לנבחרת שהיא "שייכת" לאבדיה, אבל בתוך הנבחרת לא אמרו את זה במפורש, בעיקר חששו מכך ששחקנים אחרים לא יאהבו את זה שהוא מקבל את כל הפוקוס. אלא שזה לא עזר לצרות שהיו שם, אלא אפילו רק הגביר אותן. מיד אחרי אותה אליפות ישבו יו"ר הוועדה המקצועית דאז ויו"ר איגוד הכדורסל כיום, עמוס פרישמן, ומנהל הנבחרת מוטי דניאל עם דפים מלאים בכל הטעויות שקרו לא לחזור עליהן. מטרת העל הייתה שבאליפות אירופה הנוכחית הסגל יהיה מגובש הרבה יותר.
"צריך להבין שהשחקנים גם התבגרו בכמה שנים טובות", מסביר גורם באיגוד. "משהו התגבש בהם מבחינת הבגרות וההבנה של מה יותר חשוב. כולם מבינים מי הכוכב, אבל מצד שני גם יודעים שבכל משחק נתון יכול להיות כוכב אחר שייקח את המשחק עליו. חייבים גם לציין שמאוד קל לשחקנים לקבל את זה שאבדיה נמצא יותר באור הזרקורים, בעיקר בגלל שאין לו מניירות של כוכב. מי שנמצא איתו בתוך חדר ההלבשה או על הפרקט לא מרגיש את זה, הוא עממי, אוהב להיות בנבחרת, אוהב את הישראליות ובעיקר רוצה שהנבחרת תצליח באמת".
בית הלחמי נשאל על אבדיה במסיבת העיתונאים הרשמית לפני פתיחת האליפות ואמר: "ברמה האישית הוא שחקן חשוב, כמו שגינת או מדר שחקנים חשובים, לכל שחקן אצלנו יש את המקום שלו ולכן ה־12 האלה נמצאים פה איתנו". גינת הוסיף: "יש פה מספר שחקנים שהם מנהיגים באופי שלהם. אני חושב שכל מי שבילה איתנו בקיץ יכול לראות עד כמה אנחנו נהנים אחד עם השני. כולנו באמת ביחד, ואין לי ספק שיראו את זה מהשנייה הראשונה של המשחק הראשון".
אז כמו שגינת אמר, השחקנים בכחול־לבן נהנים מהחברה אחד של השני, ובנבחרת מעידים על כך מכל הנסיעות בתקופה האחרונה לטורנירי ההכנה ותקופת האימונים בארץ. כך גם היחסים בתוך החמישייה הפותחת.
הם לא חייבים להיות החברים הכי טובים בחיים האישיים שלהם מחוץ לנבחרת, הם משחקים בקבוצות שונות (מלבד גינת ומדר שמשחקים ביחד בהפועל ת"א), לכל אחד מהם יש לו״ז עמוס ולכל אחד מהם יש את החיים הפרטיים שלו - אבל אפשר להבחין שברגע שהם התלכדו ביחד בקיץ הנוכחי חילחלה להם ההבנה שהנבחרת היא מעל הכל, בטח בזמנים כאלה. כל אחד מהם למד לשים בצד את עצמו, את האגו ואת הרצון להיות הכוכב הבלעדי. אולי זה מה שיוביל את הנבחרת רחוק.
פורסם לראשונה: 01:30, 28.08.25
