יום אחד, תבדקו אותי, למסי תהיה בריחת סידן מהברכיים או מהאגן, משהו היסטרי. או אולי בעיות נשימה. השתנקויות והכל. הוא ייעזר במקל, אולי כיסא גלגלים, אולי בלון חמצן, אולי פיליפינית, ואז ימות. מצטער להיות זה שמבשר. גם לברון ג'יימס אולי יחלה יום אחד. אולי יגסוס. אולי אלוהים ישמור. וכמוהם סופרסטארים אחרים. וזה ייראה לנו מוזר. לא הוגן. ובעיקר לא הגיוני.
אצל ספורטאים גדולים באמת, כאלה שהמהלכים שלהם עדיין חיים איתנו, ביוטיוב שלנו, בזיכרונות ובוויכוחים המטופשים שלנו, זה נראה כאילו הזמן פועל אחרת. הרי גם שאר החוקים לא חלו עליהם אז, כשהיו הגיבורים שלנו והרעישו אותנו. לא חוק המשיכה, לא אווירודינמיקה, לא עייפות החומר. אז מה זה תקתוק השעון.
עד היום חקוק לנו איך מיקי ברקוביץ', שנת 84', עלה עם 38 מעלות חום נגד ריאל מדריד, אחרי שלא החסיר משחק בגביע אירופה מ־73'. וקלע 23 נקודות.
כשספורטאי-על פורש זה לא רק משבר בשבילו אלא גם לנו, האוהדים, אלה שחיו מהצד את הקסמים שלו. כשהוא מזדקן וגוף העל שלו מתפורר, אנחנו עוברים איתו משבר נוסף. לא רק בגלל שהוא המראה שלנו, וההתפרקות שלו זו השבריריות שלנו, אלא בגלל שאנחנו רואים איך ההישגים שלו, אלו שחשבנו ששייכים לממד אחר, ניצחי, נפרדים מהאדם.
אצל נאמבר ניין זה הרבה יותר מזה. מ.י.ק.י ברקוביץ' לא היה סתם ווינר, הגדול בתולדותינו, הוא היה ישראלי מישראל הקטנה שקרא תיגר על עולם שלא ספר אותנו. הוא היה זה שנתן בראש לכל הצסק"אות, והטקצ'נקואים, בשלט רחוק, מעבר למסך הברזל. טל ברודי אמר אנחנו במפה, מיקי ביצע.
הווינר הכי גדול שהיה. ברקוביץ'
(צילום: יוסי רוט)
בימים שבהם האדמה תחתינו היא לא אותה אדמה, הפרידה ממיקי שהכרנו לטובת מיקי אחר - פגיע, אנושי, כנוע בפני פגעי הגוף והזמן - לא סתם שוברת לב; היא בלתי נסבלת.
בנוסף, זו גם פרידה מהמדינה ההיא. הקטנה, היצירתית, הצודקת, הצודקת! שהביסה דמונים בשחור־לבן.
היום אנחנו מדינה עם F35, וטראמפ יזיז, וחבר כנסת בשם סוכות שמנתץ את הסדר התקין ויסודות הקיום, וערוץ 14 שמשדר ניצחון מוחלט 24/7 כדי שנאמין, וטיקטוקים וסוכנים אישיים ב־AI, ובלי מיקי. כלומר בלי מיקי שיכול לזכור את מה שהיינו בזכותו, לפני שהשתנינו. בלי שיוכל לזכור איך איתו היינו מדינה מנצחת. לפעמים, כמו שהוא אוהב, עם הבאזר.
חוסר ריכוז
אני עוצר את הטרגדיה, באר־שבע נגד סבאח, בדקה ה־93, רגע לפני השוויון הכללי, עושה זום בדיוני על הגיבורים.
רן קוז'וך הוא כרגע מאמן של ליגת אלופות. ההישג המקצועי המשמעותי בחייו. "עוד טיפונת", אומר לעצמו, "ואני עושה את זה עם קבוצה בלי עומק, בלי התקפיים יצירתיים, רק משמעת. אלוהים, עוד דקה משמעת".
מאמן של ליגת אלופות. קוז'וך
(צילום: עוז מועלם )
אלונה ברקת היא בעלים עם עוד 64 מיליון שקל. לא כולל מענקים. "זה כמו לקחת את כל הקזינו הביתה", בלב יש לה חגיגה, "המאמץ, האמונה, ההוא שלמעלה. הינה, לא השתגענו עם רכש בקיץ, ועדיין הכל חוזר ובגדול. ב־ג־ד־ו־ל".
"אלוהים, שישרוק כבר", האוהדים ביציע מתחננים, "ריאל מדריד, באיירן מינכן. אירופה תלמד לשנן תכף באר־שבע. לאמין ימאל יקבל שלט משלו".
"זהו, החלטתי, בסוף השנה פורש", מיגל ויטור מדמיין לעצמו, "ליגת האלופות זו סגירת המעגל".
"הלכה עוד עונה", אומרים אברמוב, גולדהאר, שחר, "עם המענקים תהיה להם קבוצה מפלצת".
אפשר לחלק את ה־64 מיליון ב־18 השניות שנשארו, לבדוק כמה עלה לבאר־שבע כל שבריר של חוסר ריכוז. אבל ההפסד, כולנו מבינים, גדול מסך המספרים שיתקבלו. ויתקבלו. הוא נמדד בחלומות, תוכניות, דמעות.
