אפילו הבמאי של צוות הצילום המלווה מתחילת העונה את בית"ר ירושלים לטובת הפקת סדרת טלוויזיה, לא יכול היה לדמיין תסריט קפריזי כזה. הקבוצה שהתיימרה להתברג בצמרת הטבלה עלולה להסתבך בתחתית, ומתמודדת כהרגלה עם רעשי רקע מוזרים.
אנשי ההפקה הגיעו גם לדובאי, לתיעוד העסקה עם השותף המיועד, השייח' חמד בן־ח'ליפה, אך הדרמה הסתיימה במבוכה גדולה. ברקע המשיכו לזרום ידיעות וסימני שאלה לגבי התנהלותו העסקית של הבעלים משה חוגג באופן כללי, והותירו בצל את הכישלון בנושא שלשמו התכנסו כולם - הכדורגל.
המנהל המקצועי יוסי בניון היה זה שבנה את הקבוצה הנוכחית, ויש לו חלק ניכר בטעויות שנעשו בקיץ. אבל האשם העיקרי בכישלון העונה הוא כמובן הבעלים, ש"הצליח" רק לפלג עוד יותר את האוהדים בגלל דבר שבכלל לא קרה. חוגג מעדיף שכל האחריות תהיה עליו, רק שהוא לקח את זה למקרה קיצון.
בצד המקצועי מדובר בהחתמות של שחקנים כמו סנטיאגו אוקמפוס, שהגיע מקבוצת הנוער של יובנטוס ושאינו מציאה גדולה; מציאת הברזילאי מתאוסיניו באמצעות תוכנת "אינסטט", ושילובו בהרכב לאחר פציעה ממושכת ושבע דקות של אימון; הבאת גלאופילו פלייטר כבשורה הגדולה של ההתקפה למרות שמדובר בחלוץ מליגת המשנה בקפריסין (כבש עד כה בקושי שער אחד בישראל); וביטול עסקה עם בלם מזמביה בשם דומיניק צ'אנדה, אחרי שמועמדותו דלפה לתקשורת.
דראפיץ' הלך לאיבוד ביער
כראשי הצוות המקצועי בחר הבעלים בסלובודן דראפיץ' ובעוזרו שי ברדה, שבעונתם האחרונה כשלו בהבאת מכבי נתניה לפלייאוף העליון. אחרי ניר קלינגר ורוני לוי, חוגג רצה קבוצה אטרקטיבית, אך קיבל 50 גוונים של כדורגל אפור. אחרי 19 משחקים מדורגת בית"ר אי שם במרכז הטבלה, ואם נשאיר בצד את הניצחון תחת יוסי מזרחי במשחק הבכורה בליגה נגד הפועל חיפה, לצמד המאמנים יש רק 39 אחוזי הצלחה. הפירוט: חמישה ניצחונות, שבעה הפסדים ו־23 שערים בלבד ב־18 מחזורים.
כדורגל שמח זה בטח לא, גם בהשוואה לתקופה המבוקרת של רוני לוי. אז, אחרי 19 מחזורים, בית"ר הייתה במקום השלישי, עם למעלה ממספר כפול של ניצחונות (11), 37 נקודות (64 אחוזי הצלחה) ו־31 כיבושים. אפילו קלינגר, שסיים במקום השביעי, השיג 43 אחוזי הצלחה, 43 שערים (וגם 43 ספיגות).
באחד הראיונות האחרונים של דראפיץ' (שלרוב משחק מחבואים עם התקשורת ושולח את ברדה לדקלם קלישאות), הוא אמר שבא לו לברוח לאיזה יער בסרביה בשל יכולתה של הקבוצה. זה נראה פתרון הגיוני אם לא יצליח להוביל את הקבוצה לפלייאוף העליון, וייאלץ להיפרד ממנה בפעם השנייה בקריירה.
תירוצים לא חסרים: הוא לא בנה את הקבוצה, העדיף חלוץ זר על פני ירדן שועה שהונחת על ידי חוגג, והסגל שנבנה לא התאים לשיטת היהלום שעבדה בנתניה. אך כל אלה אינם מצדיקים עונה כה מאכזבת. הצבת שחקנים במקומות לא נכונים (עלי מוחמד למשל), ושחרורם של לירן רוטמן ושלום אדרי מסגל לא עמוק במיוחד, בוודאי לא סייעו במבחן התוצאה.
להגנת המאמנים ניתן לומר שהם נאלצו להתמודד עם מספר מכשולים: פרשת השייח' שסיחררה את המערכת ונטעה תקוות שווא; הקפריזיות של חוגג בין דיבורים על תקרת שכר לבין רכישת שועה ב־1.4 מיליון דולר, מתאוסיניו ב־750 אלף יורו ואוראל דגני; דיבורים חסרי תוחלת על ליאור רפאלוב ועם עומר אצילי; והתנהלות כושלת מול אנטואן קונט שנידון לשנת מאסר בצרפת בגין עבירה חמורה של אלימות. המגן, שגם איים לפגוע ביו"ר אלי אוחנה, נותר בסגל כאילו דבר לא קרה.
חסרי הגנה במגרש ובקורונה
גם את המאבק מול הקורונה ניהלה בית"ר בצורה מופקרת, תוך אי־הקפדה על ההנחיות ואפילו על חבישת מסכות. לא פחות מ־21 שחקנים נדבקו, והקבוצה הושבתה. יש הנתלים בהיעדר הקהל ששווה כמה נקודות, אבל באותה מידה ברור כי היה קשה להתמודד עם מחאה ביציעים בעונה קטסטרופלית שכזו.
וגם לשחקנים יש כמובן חלק בנפילה. למעט היציבות של איתמר ניצן, הקידום של אביאל זרגרי והשיפור היחסי של שועה, כל היתר מאכזבים. הרכש בינואר לא בדיוק מסעיר את הדמיון: ניקו אולסק היה שחקן ספסל בקבוצת תחתית בהולנד, על מרקו ינקוביץ' המונטנגרי ויתרה לגיה ורשה משום שלא היה בכושר, ומתאוסיניו הוא חידה.
לבית"ר יש בעיה קשה גם בהגנה: טל בן־חיים כבר לא מספק את הסחורה, דגני טועה בסיטונות, בצד ימין אוקמפוס ושי קונסטנטין בינוניים, ובעמדת המגן השמאלי אורי מגבו ואורן ביטון לא מספיק איכותיים. בקישור מוחמד לא מצא את מקומו ועידן ורד הוא מנהיג ללא מספרים, ובחוד אלירן עטר סובל מחוסר יציבות – גם בהתנהגות.
עד תום העונה הסדירה נותרו לבית"ר שבעה משחקים (מחר מכבי פ"ת, ראשון בבאר־שבע ואז סכנין, מכבי ת"א, כפ"ס, אשדוד והשלמה נגד בני־יהודה), וכרגע יש רק דבר ודאי אחד במועדון: חוסר הוודאות.
