חודש לפני שהפועל באר־שבע זכתה באליפות, התחושה באצטדיון טרנר הייתה שזה נגמר. שוב "איבדנו" את התואר - תואר שאפילו לא היה שלנו. המעידות בדקות הסיום, הריצה המטורפת של בית"ר ירושלים, המהפכים שלה, והתחושה שהכל הולך נגדנו.
ואז הגיע הגול ההוא של ג'אבון איסט בסמי עופר, בדקה ה־90 פלוס, ושינה הכל. פתאום האוהדים שוב האמינו. וכשהאוהדים בבאר־שבע מאמינים - הם הופכים למנוע שקשה מאוד לעצור.
למרות עונה גדולה של באר־שבע, תמיד היה מי שאמר: אבל. אבל הגול בסמי עופר נכבש מקרן שלא הייתה - למרות שבאותו משחק נמנעה מבאר־שבע קרן מוצדקת. אבל פתאום הקרן ההיא הפכה לפנדל שלא נשרק, או לשער שנכבש מנבדל של שני מטר. אבל האוהדים של באר־שבע "לא ממלאים את טרנר" - למרות שהמועדון בסולד־אאוט מנויים. אבל בית"ר מלהיבה יותר - למרות שבאר־שבע עדיפה בנקודות ובהפרש שערים. אבל קוז'וך לא רוצה להמשיך - למרות שיצחקי נמצא בדיוק באותו מצב בבית"ר. אבל באר־שבע לא מעניינת. אבל באר־שבע לא מביאה רייטינג. אבל, אבל, אבל.
שלא תתבלבלו: כמעט לכל טיעון שנכתב כאן יש בסיס. אבל - ועכשיו אני זה שאומר את ה"אבל" - האם היו מתעסקים בכל אלה באותה עוצמה גם אם הקבוצה הזאת לא הייתה הפועל באר־שבע? אני סבור שלא. אני סבור שהפועל באר־שבע תקועה להרבה אנשים בכדורגל הישראלי - מההנהלה שלו ועד חלקים לא קטנים בתקשורת - עמוק כמו עצם בגרון.
אז אני רוצה לנצל מכאן את הבמה המכובדת ולומר להם: סליחה שאנחנו מצליחים. סליחה שאנחנו כאן. סליחה שאנחנו בצמרת. ואנחנו מתכוונים להישאר כאן עוד הרבה זמן. אם תרצו או לא תרצו. יהיו שנים טובות יותר וטובות פחות. יהיו עונות גדולות ויהיו גם נפילות. אבל הפועל באר־שבע, ובמיוחד הקהל שלה, כאן כדי להישאר.
ואי־אפשר לסיים בלי לתת כבוד ענק לרן קוז’וך, שבנה סגל אולי לא נוצץ - אבל יעיל, מחויב, אגרסיבי ורעב. חבורה של לוחמים. וכבוד גם לבעלים אלונה ברקת, שהימרה על קוז'וך נגד כל הסיכויים, וקיבלה את אחת ההחלטות הכי לא פופולריות שאפשר לקבל: להחליף סמל במאמן שכמעט אף אחד מהאוהדים לא באמת האמין בו. בדיעבד, זו לא הייתה רק החלטה מקצועית אמיצה - אלא צעד של מנהלת גדולה. האליפות הזאת שייכת גם למנכ"ל הקבוצה ניר כץ, שמוכיח שעבודה שקטה ואסטרטגית מביאה תוצאות, ומנהל הקבוצה אביתר אילוז על מבצע השבת השחקנים מהמלחמה.
