זה היה אמור להיות אחרת. דן ביטון היה אמור לכבוש את הראשון במשחק האליפות, לבשל את השלישי, לדפוק גליץ' אל עבר המזרחי בטרנר, בזווית העין לקלוט את קוז'וך דופק ספרינט משלו, ואז להסריח את צלחת האליפות בזיעה ובן־גיי. זה בעולם תקין רפואית, שבו הלב של ביטון מסונכרן עם התוכניות של קוז'וך, ולא מציג מתווה משלו.
באר־שבע לא שכחה שלשום את הקשר ההתקפי שלה. הוא הונף על כתפיים וזכה למחמאות בשידור חי. והנאום שנשא בפני החברים לפני המשחק הוזכר וצוטט. זה ריגש את כולנו. כל אליפות זקוקה לסיפור אנושי, רק שספורטיבית זה היה טרגי למדי.
במציאות, לצד המחוות היפות, ביטון ראה שלשום את דור פרץ כובש עוד שער, בדרך כנראה להפוך למלך השערים על חשבונו. וראה את קאנגווה נותן עוד הברקה בדרך לתואר שחקן העונה, שהיה אמור להיות שלו. במציאות דיברו עליו כאחד שמוקירים וזוכרים. כאילו היה מאיר ברד.
אי־אפשר לומר שבאר־שבע של קוז'וך הייתה חפה מטעויות. היא טעתה לפחות כמו בעונה שעברה. למזלה לא עמדה מולה חתולת רחוב כמו מכבי ת"א של 2024/25. היה לה את בית"ר ירושלים, בתפקיד באר־שבע הנאיבית של העונה שעברה. ובכל זאת, אי־אפשר לקחת מקוז'וך את העובדה שידע להסתגל לבלת"ם הגדול מכולם. הוא לקח אליפות למרות הקרקוע של הקשר ההתקפי הדומיננטי בליגה; למרות התלות שהקבוצה פיתחה בביטון; ולמרות שלא הצליח למצוא פתרון מועיל לעמדת הכנף הימנית.
למעשה, באר־שבע לקחה אליפות בלי כנפיים שמביאות מספרים. אבו־רומי לא איים מספיק מימין, ומהשמאל, אמיר גנאח, ילד עם קסם ברגליים, וחיתוך רוחב משוגע, כבש רק שני שערי ליגה. נגד מכבי, בדקה ה־61, במצב של 2:2, קוז'וך ויתר על שניהם. הגול שיכריע את העונה, העריך, לא יבוא מהפינה שלהם. הוא צדק פעמיים. עם ביטון מימין, סביר להניח, האליפות הייתה מגיעה קודם. ובסוף, ההוא עם הלב שהרים לו האנדברקס בספרינט הכי מדהים של חייו, הפך לגיבור הטרגי של האליפות הזו.
