אחרי יותר מחצי מאה של מפלות, נדמה היה שנבחרת ישראל כבר לא יכולה להפתיע אותנו לרעה. שלשום בדברצן היא הצליחה בגדול. זו הייתה תצוגת נפל שהכתימה את כל המעורבים בה וחיסלה את מעט האמון שעוד נשאר לציבור שכל כך צמא למעט גאווה לאומית בתקופה שבה כל העולם נגדנו.
מאז 7 באוקטובר והפסקת אירוח הספורט הבינלאומי בישראל, הנבחרת נודדת כבר שלוש שנים בחו"ל. דוגמה קלאסית לרחוק מהעין רחוק מהלב: הציבור שפעם מילא אצטדיונים והתרגש לפני כל קמפיין הלך והתרחק, תרתי משמע, מהשחקנים בכחול־לבן. דווקא העוינות האירית החזירה הפעם למסכים גם אנשים שבדרך כלל אינם צופים במשחקי הנבחרת. אוהדים בבית, חיילים בעמדות השמירה ואנשים שרק ביקשו קצת מוראל לאומי חיכו לתשובה פטריוטית על הדשא. גם את ההזדמנות הזאת הנבחרת החמיצה.
אירלנד הגיעה למשחק בעיצומו של משבר משלה, תחת לחצים כבדים מבית להחרים את המפגש. למרות זאת, היא הגיעה מוכנה הרבה יותר. במקום שגילויי השנאה המבישים שקדמו למשחק יטריפו את הנבחרת שלנו, קרה בדיוק ההפך. משבר האמון שנוצר הפעם עמוק אפילו מזה שהותירו החמישייה מול דנמרק ופרשת נערות הליווי. שלושה גורמים אחראים לו: המאמן, השחקנים וההתאחדות.
משבר אימון
מינוי שנולד בחטא
רן בן־שמעון הגיע לנבחרת כברירת מחדל. רק אחרי חיזורים ממושכים וסירובו של ברק בכר לקבל את התפקיד, פנתה אליו ההתאחדות. הרזומה והפרופיל המקצועי שלו הפכו את הבחירה לקשה להצדקה כבר אז: כישלונות בקבוצות הגדולות, שאף אחת מהן לא הציעה לו לחזור בסבבי המינויים האחרונים, וקדנציה שבה לקח את נבחרת קפריסין לאחור ונפרד ממנה. ההישג הגדול בקריירה שלו, האליפות עם קריית־שמונה, היה אי שם לפני 14 שנה. למרות זאת, הוא קיבל את המושכות במהלך בזק, בלי ועדת איתור.
גם ההתנהלות התקשורתית פגעה בו. מתק השפתיים, החיוך בעמדת הראיונות והתחושה שבכל הופעה הוא מנסה לסדר מחדש את המציאות הרחיקו ממנו את הציבור, עוד לפני שמגיעים לתוצאות.
בקפריסין סיים בן־שמעון עם 14 הפסדים ב־23 משחקים. בתקופתו בנבחרת ישראל היא כבר הידרדרה למקום ה־36 באירופה, ומשחק ההגנה שלה מציג נתונים שמזכירים את אלה של גיברלטר וסן־מרינו. במוקדמות המונדיאל היא ספגה 17 שערים מאיטליה ומנורווגיה לבדן.
הולכים אחורה. נבחרת ישראל
(צילום: AP Photo/Matthias Schrader)
ובכל זאת, שוב ושוב שיווקו לנו את שני הקמפיינים שלו, כולל הכישלון במוקדמות המונדיאל, כהכנה לדבר האמיתי: יורו 2028. בפועל: שני משחקי הפתיחה בליגת האומות סיפקו שש ספיגות, שלוש למשחק, והמחישו עד כמה הנבחרת הולכת לאחור. קשה להצביע על שחקן שהתקדם תחתיו, ההכנה לקויה, ניהול המשחק גרוע ובחירת הסגל מעוררת שאלות.
מול אירלנד כל אלה התנקזו לערב אחד. דווקא אחרי ההתבטאויות האנטישמיות שקדמו למפגש, ישראל התפרקה וספגה שלושה שערים בתוך 25 דקות. רב"ש לא סיפק תגובה הולמת למתרחש. דור פרץ, הישראלי שנמצא בכושר הטוב ביותר, הוחלף ראשון מול אוסטריה ולא פתח נגד האירים. סימני השאלה סביב המשך דרכו של המאמן כבר נשמעים גם בתוך ההתאחדות, שם יש מי שסבורים שעליו לסיים את תפקידו מיד.
איפה הלגיונרים
שוטטות על הדשא
האכזבה מבן־שמעון אינה פוטרת את השחקנים, בעיקר הליגיונרים. הקהל הישראלי רואה אותם בחו"ל, עוקב אחרי הדיווחים על הצלחותיהם ומצפה לקבל לפחות חלק מהיכולת הזאת גם בנבחרת. לעיתים המחמאות מוגזמות, והן מצטרפות לציפיות שההתאחדות עצמה מטפחת. אבל גם אחרי שמנכים את ההפרזות, הפער הוא בלתי נסבל.
ענאן חלאילי פורח בקריסטל פאלאס; מנור סולומון בווסטהאם ודניאל פרץ בסאות'המפטון מתמודדים יפה עם הכדורגל האנגלי הקשוח; רוי רביבו פתח היטב את העונה באלצ'ה הספרדית; ואוסקר גלוך קיבל את החולצה מספר 10 באיאקס. עומרי גאנדלמן נמצא בליגה האיטלקית, גם אם הוא מתקשה להיכנס לסגל, ולצידם משחקת חבורה של ישראלים ב־MLS. על הנייר, יש עם מה לעבוד. במדים הלאומיים, היכולת הזאת אינה באה לידי ביטוי, בלשון המעטה.
היכולת לא באה לידי ביטוי.חלאילי
(צילום: AP Photo/Matthias Schrader)
גלוך נעלם במשחקי הנבחרת, סולומון נשען על הדריבל בלי לספק מספיק מנהיגות או מספרים, וחלאילי נראה שחקן אחר מזה שהרשים בליגת האלופות ובפרמייר־ליג. גם רביבו היה רחוק מיכולתו בקבוצה. הציבור אינו מבקש מהם להפוך פתאום לנבחרת שרוקדת על המגרש ונותנת הצגות, אלא לפחות לעמוד בציפיות המינימליות שנגזרות מהביצועים שלהם במועדונים. פעם אחר פעם זה מתפוצץ לנו בפנים.
לתסכול המקצועי מצטרפת תחושה של אדישות. אין בנבחרת הזאת מנהיג בסדר הגודל של טל בנין, איל ברקוביץ' או יוסי בניון, מישהו שיחבר בין השחקנים לקהל וייקח אחריות ברגעים הקשים. ההופעה מול אירלנד, בלי אגרסיביות ועם חולשה בכל תחום, רק העמיקה את הנתק. ואם כל זה לא מספיק, גם בחדר ההלבשה נפערו סדקים: שחקנים מדליפים נגד המאמן, שמעמדו נשחק גם אצלם.
דרוש מנהיג. סולומון ורביבו
(צילום: REUTERS/Florion Goga)
הכל בראש
חלקה של ההתאחדות
מעל המאמן והשחקנים נמצאת ההתאחדות, ואליה מופנה בצדק עיקר הטענות. מאז הקמת מינהלת הליגות והעברת סמכויות רבות לידיה, הנבחרת הבוגרת היא עוד יותר חלון הראווה של הארגון. עבור היו"ר שינו זוארץ, זהו המבחן המרכזי של קבלת ההחלטות שלו.
במאבק באלימות, בגזענות וביתר תחלואי הכדורגל הישראלי, בהתאחדות יכולים להפנות אצבע למשטרה, לבתי המשפט ולגורמים נוספים. על הנבחרת הם אחראים בעצמם, והתוצאה היא קריסה, איבוד שליטה.
זהו כישלון של זוארץ ושל סגנו מורן מאירי, וגם של הוועדה המקצועית. היא מונה 11 חברים, וחמישה מהם כבר מזמן מחוץ לניהול השוטף של הכדורגל: שרון ניסנוב, משה דמאיו, עינב חזנולד, אחמד אבו־אלעם ואלי דריקס. מינויים פוליטיים מן העבר ממשיכים להשפיע על ההווה. במטבחון המקצועי נמצאים גם איציק עובדיה ממכבי חיפה ושי אהרון מהפועל ירושלים, שניים שנכשלים במועדונים שלהם.
יו"ר ההתאחדות לכדורגל שינו זוארץ
(Manan VATSYAYANA / AFP)
משפט אחד שאמר רב"ש אחרי ההפסד לאירלנד חשף את הבעיה: "אני נמצא ביחסים מעולים עם מי שמנהל את הדבר הזה, הם יחליטו מה יקרה איתי". אלה בדיוק היחסים שמעוררים בעיה. מי שאמורים לשפוט את עבודתו ולקבוע את עתידו הם גם חבריו.
לפני חצי גמר הפלייאוף מול איסלנד הופעל על זוארץ לחץ כבד לפטר את אלון חזן. זה קרה אחרי קמפיין מוצלח בהרבה מזה של בן־שמעון, ולקראת מעמד שכרגע נראה רחוק מאוד מהנבחרת הנוכחית. הפעם, למרות התוצאות והאווירה הציבורית, הלחץ על מקבלי ההחלטות אינו מתקרב לזה שהופעל אז.
אמנם ישנם גורמים בהתאחדות שדורשים לפטר את המאמן עם חזרת הנבחרת ביום שני הקרוב ולמנות מאמן אחר לקראת מוקדמות היורו, אבל זוארץ ומאירי עדיין מחכים. "אם היו בחירות היום, 99 אחוז מהמדינה היו חושבים שבן־שמעון צריך לחזור הביתה ולא לעמוד על הקווים בחמישי מול קוסובו", אמר גורם בהתאחדות.
את עומק הניתוק אפשר להבין גם מהתוכניות מחוץ למגרש. אחרי הכישלון בהתמודדות ההסברתית מול אירלנד, בהתאחדות הזמינו סטנדאפיסט וזמר למלון כדי להנעים את זמנם של השחקנים, כאילו הם לא עושים מאיתנו מספיק צחוק. רק ברגע האחרון, בעקבות ההשפלה בהונגריה, ההופעות בוטלו.
