שבת בבוקר, 15 בפברואר 2025, שוחרר יאיר הורן מקיבוץ ניר עוז משבי חמאס יחד עם שני חטופים נוספים, בתום 498 ימים. שעות ספורות אחר כך, כשהמסוק שהטיס אותו מגבול רצועת עזה לבית החולים במרכז הארץ כבר היה באוויר, ביקש הורן מהטייסים לשנות מעט את המסלול ולעבור מעל אצטדיון טוטו־טרנר.
לבוש בחולצת משחק אדומה, הוא הביט בהתרגשות מלמעלה באחד המקומות שסימלו עבורו יותר מכל את הבית – ביתה של קבוצתו האהובה, הפועל באר־שבע. זה היה אחד מאותם רגעי אור נדירים בתוך רצף הימים המטלטלים שעבר על ישראל מאז 7 באוקטובר, וגם רגע שהמחיש עד כמה הכדורגל הוא חלק בלתי נפרד מהחיים.
אלא שהשמחה עדיין לא הייתה שלמה. הורן היה חופשי, אבל ליבו נותר בעזה: אחיו איתן נשאר מאחור. רק באוקטובר 2025 שוחררו אחרוני החטופים החיים, ובהם איתן. לא רק משפחת הורן הייתה סוף־סוף שלמה; גם היציע הדרומי קיבל בחזרה את האחים בהרכב מלא, כולל עמוס, שבמשך כל אותה תקופה הגיע למשחקים בחולצות אדומות שעליהן תמונות אחיו.
כמו כל אוהד, גם הורן בן ה־48 מתרגש לקראת פתיחת הליגה. גם אשתקד הוא כבר היה אדם חופשי, אבל העובדה שחטופים עדיין הוחזקו בעזה, ובהם אחיו, מנעה ממנו להתמסר במלואו לכדורגל. הפעם העונה מתחילה עבורו במציאות נורמלית הרבה יותר.
"לפני שנה עדיין היו חטופים, ובהם איתן. מאז כולם חזרו. זה משמח. כל המשפחה שלי ביחד, וכולנו שלמים ובריאים", הוא אומר בראיון מיוחד למוסף פתיחת העונה של "ידיעות אחרונות". "אבל אני כמובן גם עצוב על כל האנשים שאיבדנו במלחמה – החיילים שנפלו, החברים שלי מהקיבוץ ומהשבי שנרצחו. היו בהם אוהדי כדורגל שכבר לא יוכלו להגיע למגרשים. זה פוגש אותי בכל פעם מכיוון אחר".
"הכדורגל מסדר לי את הלו"ז"
עוד לפני פתיחת הליגה כבר הספיקה באר־שבע לשחק לא מעט, בעיקר במסגרת מוקדמות ליגת האלופות. השבוע ליווה אותה הורן לבוקרשט, למשחק הראשון בפלייאוף מול סבאח האזרית, וסביר שגם יהיה איתה בגומלין בבאקו, בתקווה לראות אותה מעפילה לראשונה בתולדותיה לצ'מפיונס. אבל עם כל הכבוד לשמנת האירופית, הורן כבר מחכה ללחם ולחמאה. "עונה חדשה תמיד מרגשת. יש ציפיות חדשות. אני כבר מתחיל להיות קצת עצבני, כי אני רק מחכה שהליגה תתחיל", הוא מודה. "אני לא בחור של פגרה. לא מוצא את עצמי בה, לא יודע מה לעשות ומרגיש אבוד. הכדורגל ממש מסדר לי את הלו"ז, ואני רק מחכה להגיע לטרנר ולפגוש את החברים. "הפעם אני פותח את העונה בתור אלוף המדינה. אין מה לעשות, ברור שזה גורם לתחושה אחרת. אנחנו לא מתחילים מאפס. יש לנו תואר, ואנחנו צריכים לעשות את המקסימום כדי לשמור עליו".
איך נוצר החיבור המשמעותי כל כך שלך ושל האחים שלך להפועל באר־שבע?
"אני אוהד כדורגל מלידה – של נבחרת ארגנטינה, של אטלנטה הארגנטינאית ושל באר־שבע. אף שמעולם לא גרתי שם, מבחינתי אני באר־שבעי. אצלנו במשפחה יש חוק: אתה אוהד את הקבוצה שמייצגת את המקום שבו נולדת. כך חינכו אותי. ההורים שלי גרו אז בקיבוץ משמר הנגב, ואני נולדתי בסורוקה. מגיל שמונה חודשים ועד 20 הייתי בארגנטינה, אבל האהדה לבאר־שבע תמיד הייתה שם".
הורן מניף את גביע המדינה עם הפועל-באר שבע
(צילום: עוז מועלם)
האהדה לכדורגל עזרה לך באיזשהו אופן בשבי?
"כן. הכדורגל עזר לי להעביר את הזמן ולחשוב על משהו אחר. הייתי מריץ בראש הרכבים ומנסה להיזכר איזה מספר לבש כל שחקן. כמובן שאסור היה לשיר בקול, אבל בראש הייתי מזמזם את השירים של הפועל באר־שבע. זה היה ממש דמיון מודרך. דמיינתי את עצמי ביציע, מעודד. גם אם רק לכמה שניות, המחשבות האלה עזרו לי להרגיש שאני במקום אחר, טוב יותר. המחשבה שאני ביציע ומעודד מישהו אחר גרמה לי להרגיש שבעצם מעודדים גם אותי".
ידעתם בשבי מה קורה בעולם הכדורגל?
"היינו מנותקים מהכדורגל. הפעם הראשונה ששמענו משהו הייתה כשאחד המחבלים אמר שקיליאן אמבאפה עבר לריאל מדריד. זה ממש הפתיע אותנו. אחר כך שמענו ברדיו שהחלו משחקי גביע הטוטו. זה היה מוזר. לא הבנתי איך משחקים כדורגל בזמן מלחמה, כשאנחנו למטה במנהרות. מצד שני, אני גם מבין שאנשים היו צריכים את זה".
"התבאסתי שברדה כבר לא מאמן אותנו"
אז כשהשתחררת לא ידעת דבר על מה שעבר על הפועל באר־שבע?
"כמובן שלא ידעתי כלום. חשבנו כל הזמן על מה שקורה עם הקבוצה, אבל לא היה לנו מושג. לפני ששוחררתי אמרו למשפחה לא לספר לי מיד את כל החדשות ולא להפתיע אותי, כי לא ידעו איך אגיב. אבל חצי שעה אחרי שנפגשנו, אחד האחיינים שלי סיפר שאליניב ברדה כבר לא מאמן את באר־שבע. התבאסתי באותו רגע. 'אליה' אחלה בן אדם".
איתן הורן והמשפחה לצד אלונה ברקת
(צילום: הפועל "ויקטורי" באר שבע)
תאר את הפעם הראשונה שבה חזרת לצפות במשחק מהיציע ולשיר עם האוהדים.
"החזרה לטרנר הייתה מרגשת מאוד, אבל רחוקה מלהיות מושלמת, כי לא כל החטופים היו בבית. לעלות במדרגות ליציע תמיד עושה לי 'עור גמל'. אם יש מושג כזה – מצוין, ואם לא, אז המצאתי אותו. בפעמים הראשונות שחזרתי לאצטדיונים נאלצתי גם לטוס לארה"ב כדי לפעול למען שחרור החטופים. היה לי קשה לשיר. לא היה לי כוח ולא היה לי קול. הגוף שלי לא תיפקד".
הפכת לאחד האוהדים המוכרים במדינה.
"ברור. לפני 7 באוקטובר רק מי שישב קרוב אלינו בטרנר הכיר אותנו. ידעו שאנחנו יושבים תמיד יחד באותו מקום מאז שהאצטדיון נפתח, עם שלושת האחיינים. כינו אותנו 'האחים הארגנטינאים'. המקומות האלה נשמרו לי ולאיתן בזמן שהיינו בשבי. מאז שחזרתי אני מקבל רק אהבה".
"הכדורגל, המשפחה והחיים". הפועל באר-שבע חוגגת אליפות מדינה
(צילום: עוז מועלם)
ספר על הקשר עם אנשי המועדון.
"המועדון תמיד היה שם. כשהיינו בשבי, הוא תמך במשפחה. השחקנים עלו לדשא בחולצות עם התמונות שלנו, וכך גם האוהדים. ארגון האוהדים התגייס, ובכלל כל האוהדים – כולל האוהד הוותיק והמוכר אליהו ברגמן. כולם סייעו לנו כל הזמן – הצוות המקצועי והצוות הניהולי. וכמובן, הכל מתחיל מאלונה ברקת. זה מסביר למה אני מרגיש שבאר־שבע היא משפחה אחת גדולה. אחרי השחרור, ההופעה הראשונה שלי בטלוויזיה הייתה עם רן קוז'וך. זה מראה על החיבור".
השבי גרם לך לקבל פרופורציות כאוהד כדורגל?
"יש לי פרופורציות, אבל לא בגלל השבי אלא בשל החוויות שלי כאוהד. אני זוכר, בלי לזלזל חלילה, משחקים בליגה השנייה מול כפר־קנא או קריית־גת. אפילו חנות אוהדים לא הייתה לנו. תראה אותנו היום: כבר יותר מעשור בצמרת, עם אליפויות, גביעים ואירופה. אבל מעל הכל יש תחושה של משפחה".
"זו המצאה שלי, כל השאר חקיינים"
מה נאחל לך לעונה הקרובה?
"הצלחה להפועל באר־שבע. אני מקווה לניצחונות, ריגושים ומסעות. זה הכדורגל, המשפחה והחיים".
לסיום מבקש הורן להעמיד דבר אחד על דיוקו, ועל הדרך שולח עקיצה ספורטיבית והומוריסטית לחבריו, שורדי השבי: "אני רוצה להזכיר שהייתי הראשון שביקש לעבור מעל האצטדיון במסוק. אני המצאתי את זה. כל השאר חקיינים. יאללה באר־שבע!".
