כדורגל כוכבי עבר
(צילום: מיקי שמידט)
יש תמונות שמצלמים בשביל העיתון, ויש תמונות שעוד בזמן שמצלמים אותן הן כבר שייכות להיסטוריה.
בשנות ה-80' וה-90' מחזור פתיחת העונה היה בשבילי חג. בעולם בלי אינטרנט, ובלי פוש כל שלוש דקות, המוסף הזה היה התנ"ך. והפוסטרים החגיגיים היו הפגישה הראשונה עם הקבוצות, התלבושות החדשות ובעיקר עם השחקנים שנעדרו בדיוק מהאימון שבו צילמו את התמונה. תמיד היה איזה עסקן שנדחף לפריים והסתיר שחקן נוער, ותמיד מישהו בא משום מה בחולצה אחרת.
בשבת תתחיל עונה חדשה. שחקנים חדשים יהפכו לגיבורים, ילדים יתאהבו בכדורגל וזיכרונות חדשים ייוולדו. אבל לפני השריקה הראשונה רציתי לעצור לרגע ולהיזכר באלה שהיו כאן לפניהם. חשבנו שאנחנו באים לצלם פוסטר לפתיחת העונה אבל יצאנו עם תמונת מחזור של הילדות שלנו.
"אם זה חשוב לך, אני בא"
המפתח לתמונה היה מוטל'ה שפיגלר. התקשרתי והתשובה הייתה קצרה: "אם זה חשוב לך, אני בא". עם אלי אוחנה זה היה קצת יותר מסובך. את אוחנה אני אוהב. הוא היה כוכב הפופ הגדול של הכדורגל הישראלי. נדמה לי שבתחילת הקריירה היו יותר פוסטרים שלו ב"מעריב לנוער" מאשר של ג'ורג' מייקל. שלחתי לו ווטסאפ. "אלי, אתה מוכן לבוא?", והוא השיב: "אם זה יסתדר לי בלו"ז, אגיע בשמחה".
רק שאז גיליתי שאוחנה חי על זמן ירושלים. דרך האינסטגרם הבנתי שהוא בחופשה משפחתית. ואין לי מושג אם אלי אוחנה מגיע. הישועה הגיעה דווקא מהדובר של הפועל ירושלים, "דבר עם מישל דיין. אם מישל יגיד לו - הוא יבוא". חמישי, 17:15. רכב נעצר ליד בלומפילד. מישל דיין יוצא וצועק אליי: "תראה מי הבאתי לך". אוחנה בכבודו ובעצמו. "תגיד, לא התכוונת לענות לי?", אוחנה חייך. "כשאני בחופש עם המשפחה, אין דבר יותר חשוב לי מהמשפחה. אני מנתק את הטלפון, סוגר הכול. אבל הנה, באתי".
דיין דאג להביא את אוחנה
(צילום: עוז מועלם )
"אלי, אני אוהד הפועל ת"א. זה הגיוני שאני עומד לידך וחלש לי בברכיים?", "זו כבר בעיה אצלך. אני רק אלי. אתם, האוהדים, עושים מאיתנו גדולים". שיעור קטן בצניעות מבית מדרשו של אלי אוחנה, הלא זמין.
השער לאהבה
כשהגעתי לבלומפילד איציק ויסוקר כבר היה שם. בשבילי הוא היה השער שלי לעולם הכדורגל. כשהייתי בן שש הייתה לו בר"ג חנות קטנה ומטריפה בשם "ספורט ויסוקר", ושם קיבלתי את כפפות השוער הראשונות שלי. וככה, פחות או יותר, נהייתי שוער. כי כשאתה בן שש ושוער נבחרת ישראל נותן לך את כפפות השוער הראשונות שלך, אין באמת הרבה אפשרויות אחרות.
השוער האגדי והכפפות הראשונות. ויסוקר לצד סתיו אלימלך, שחר כדורי וזאביק זלצר
(צילום: עוז מועלם )
כולנו שוב ילדים
לצילום ביקשתי משני חברים טובים שלי, מריאנו אידלמן ועומר עציון, לבוא. וכשאיתי אותם מתרגשים על הדשא הבנתי שזו אולי המהות של להיות אוהד כדורגל. אנחנו מתבגרים. יש לנו ילדים. חלק מאיתנו אפילו הופכים בעצמם לאנשים שאחרים מזהים ברחוב או רואים בטלוויזיה. אבל כשאנחנו פוגשים את השחקנים שעליהם גדלנו, משהו קורה. אנחנו חוזרים להיות ילדים. והם חוזרים להיות אלילים. כולם קצת נבוכים. וכולם אוהבים כדורגל.
להרכיב את ההיסטוריה
לאט לאט בלומפילד התמלא. עוז מועלם, הצלם של "ידיעות אחרונות" ו-ynet, וחבר יקר התחיל לסדר את הפריים. אני עובר ביניהם כמו ספר לפני חתונה. מסדר חולצה, מיישר קמט, בודק שיער. "תזכירו לי, באיזו שעה היו מצלמים פעם את הפוסטרים האלה?". סתיו אלימלך ענה מיד: "תמיד בצהריים. ותמיד היו שמים אותנו מול השמש. תסתכל על התמונות - בכולן אנחנו עם עיניים עצומות". אז הפעם קבענו לחמש. ארבעים שנה לקח לכדורגל הישראלי ללמוד להזיז את הצילום מהשמש.
בתוך כל המבצע הזה גיליתי משהו יפה על הכדורגל הישראלי של היום. כדי להביא את השחקנים ובעיקר להשיג את החולצות, דיברתי עם כמעט כל דוברי הקבוצות. גיליתי חבורה של אנשים צעירים, נחמדים ובעיקר ילדי כדורגל. פעם נדמה היה ששחקני עבר הם לפעמים תיק שהמועדון צריך לסחוב. הדור שנמצא היום סביב הקבוצות גדל על האנשים האלה. מבחינתו הם לא מטרד מהעבר אלא הפנים של המועדון.
שפיגלר מקבל את זלצר, שהשיג חולצה בדקה ה-90
(צילום: עוז מועלם )
הם רוצים לכבד אותם, לשמור את הזיכרון, לחבר אותם בחזרה למועדונים שבהם הפכו לאגדות. טוב, כמעט בכל מקום. למכבי פ"ת, למשל, אין חולצות אוהדים. וזאביק זלצר היה צריך חולצה. אז ב-21:30 פגשתי את הדובר שלהם וקיבלתי חולצת משחק אמיתית כזאת שיומיים אחר כך עוד הייתה אמורה לעלות על הדשא בגביע הטוטו. אז מכבי פ"ת, טיפ קטן לפתיחת העונה: תעשו חולצות לאוהדים, מי יודע, אולי עוד 40 שנה החולצה של לירן חזן תהיה היסטורית.
האיש שגמר לי את הילדות
רק אבי נימני חסר. ואז אני נזכר שהחולצה שלו מחכה בחנות של מכבי ת"א בבלומפילד. אני, האדום, נכנס לחנות של מכבי. חיכתה לי שקית צהובה ועליה השם "ירון שילון". גם את המשפט הזה לא חשבתי שאכתוב אי פעם. כשלבסוף הוא מגיע אני קורא לבן שלי ירדן. "תכיר, זה אבי נימני. האיש שגמר לי את הילדות. כל שנות התשעים הוא היה מגיע לדרבי והורג אותי". נימני התחיל לדבר עם ירדן בגובה העיניים ואז אומר לו בחצי קריצה: "אל תדאג. להפועל יש השנה קבוצה חזקה מאוד. אתה תהיה שמח".
על אחד הספסלים היו מונחות חולצת הריבועים המפורסמת של הפועל באר-שבע - והחולצה הקלאסית של אלי אוחנה. לידן הסתובב ארנון שסל. הרבה מחולצות הכדורגל הישראלי הישן לא שרדו. ארנון מצא דרך לשמר אותן: הוא מאתר באירופה חולצות חלקות ומשחזר עליהן את הסמלים והספונסרים המקוריים. לא בשביל למכור. פשוט כי הוא אוהב את זה.
הריפליקות מהניינטיז
(צילום: עוז מועלם )
החולצות ששחזר חזרו פתאום לגוף של האנשים שהפכו אותן למיתולוגיה. ואם חתיכת בד ישנה יכולה לגרום לאדם מבוגר להתרגש ככה, מי אני שאתווכח.
הגביע הקדוש
התמונה כמעט מוכנה, אבל משהו חסר לי. אז הבאתי מהבית גביע. הוא קצת רעוע, קצת מצ'וקמק. "מה זה הגביע הזה?", שאלו שם. "זה הגביע שמשה סיני הניף ב־1983". פתאום כולם הסתכלו. אחרי הזכייה בגביע הקדישו אנשי הפועל את הגביע לאברהם "יאשין" בואנו, הקמע והאפסנאי האהוב של הקבוצה. לימים יאשין נפטר מסרטן ואחיו אלי המשיך אחריו במועדון.
לפני כשנה אלי פירק את בית אמו לאחר שנפטרה והתקשר אליי. "ירון, בוא קח". שאלתי: "מה לקחת?". הוא השיב: "תבוא. תראה. תיקח". וככה הגיע אליי הגביע. הוא לא בהתאחדות. הוא לא במוזיאון. הוא אפילו לא אצל הפועל ת"א. הוא אצלי. השחקנים הסתכלו עליי כאילו אני איש משוגע. מה שנכון. אבל עכשיו, אחרי יותר מארבעים שנה, הגביע הזה שוב נמצא על הדשא בבלומפילד. ועוד רגע משה סיני ירים אותו מעל הראש. כמו אז.
הגביע הנוסטלגי
(צילום: עוז מועלם )
לא תמיד הגודל קובע
שלום עקיבא נציג טבריה ישב קצת מבויש. מסביבו שפיגלר, אוחנה, סיני, נימני, בנאדו. אנשים עם אליפויות, גביעים, נבחרת ישראל, אירופה ומונדיאל. ושלום נראה כאילו הוא עדיין מנסה להבין למה לעזאזל הזמנו דווקא אותו למסיבה הזאת. "שלום, אתה כאן כי אתה אחד הפנים של עירוני טבריה. כשאנחנו מספרים את הסיפור של הקבוצות שנמצאות היום בליגת העל, אתה חלק מהסיפור הזה". בתמונה הוא התיישב ליד אלי אוחנה. אפשר כמעט לשמוע את פעימות הלב שלו דרך הצילום. וזה הזכיר לי שלא תמיד הגודל קובע.
קצת מבויש. עקיבא מטבריה ליד ויסוקר
(צילום: עוז מועלם )
לא לכל מועדון יש מוטל'ה שפיגלר. אבל לכל קבוצה יש מישהו שבשביל ילד אחד, יציע אחד או עיר אחת היה האיש שעליו הסתכלו. וזו הרי כל המהות של התמונה הזאת. ובמקרה של טבריה יש בזה אולי עוד משהו. זו עיר שלא תמיד קל לה בשנים האחרונות, ושמה מופיע בכותרות לא פעם מסיבות שאין להן שום קשר לכדורגל. אז אולי נחמד, לפחות לרגע אחד, לתת לה להיות שוב פשוט טבריה. עיר עם קבוצת כדורגל. ועם מישהו שהיא יכולה לקרוא לו כוכב.
7 לב אדום
משה סיני הוא האבא הכדורגלני שלי. האליל הפרטי שלי. ודרכו, במידה רבה, אני מעביר לירדן את האהבה שלי לכדורגל ולהפועל ת"א. למשה סיני, מתברר, אין אפילו חולצה אדומה אחת בארון. את כולן הוא חילק במשך השנים. אז לפני הצילום ביקשתי מהנהלת מהפועל ת"א חולצה אדומה חדשה, מספר 7, ועל הגב השם סיני. כשהוא הגיע נתתי לירדן שקית אדומה.
"לך תביא למשה", והסתכלתי על הילד שלי הולך אל האליל שלי. יש רגעים שאתה לא צריך להסביר לילד שלך למה הם חשובים. מספיק שהוא יהיה שם. אחר כך שלפתי חולצת אתא ישנה ששחזרנו עבור "משחק השבת". סיני הוא לא בדיוק אדם שמפזר רגשות לכל עבר, אבל החולצה הזאת לקחה אותו לאחור. לתחילת שנות השמונים. לילד שהפך אז למשה סיני.
סיני, דיין והחולצה האדומה
(צילום: עוז מועלם )
הוא לבש אותה. ואז הסתכלתי על ירדן. בשנה וחצי האחרונות הוא נפרד משני הסבים האדומים שלו. קודם מסבא יגאל, ולפני זמן קצר מסבא ארנון, שאהב את הפועל ת"א אולי אפילו יותר ממני. ילד בן עשר לא תמיד יודע לתת שמות לכל החיבורים האלה. לאבא, לסבא, לזיכרון, לכדורגל. הוא רק יודע שהוא אוהב. ועכשיו הוא עומד על הדשא בבלומפילד, בחולצה של הפועל, ורואה את משה סיני מניף שוב גביע שאבא שלו עדיין זוכר ושומר מהילדות.
ופתאום הבנתי שזו אולי המתנה הכי יפה שאני יכול לתת לו. משהו שיחבר אותו לשני הסבים שלו. משהו שיחבר אותו אליי. ואולי יום אחד, כשהוא יהיה אבא, גם למישהו שעוד בכלל לא נולד. כי בסוף, זאת כנראה הדרך שבה אהדה עוברת במשפחה. לא מסבירים אותה. מעבירים אותה. בסוף התמונה צולמה. אנשים שפעם עלו למגרש כדי לנצח זה את זה עמדו עכשיו כתף אל כתף. והסתכלתי עליהם וחשבתי כמה מהילדות שלנו נמצאת בתוך התמונה הזאת.
"זהו, אני יכול ללכת?"
לקראת סוף הצילומים מוטל'ה ניגש אליי. "ירון, זהו? אני יכול ללכת?". בתוכי ידעתי שלא. עוד לא דיברתי איתו באמת. לקחתי אותו לספסל בבלומפילד. מצד אחד מריאנו, מהצד השני עומר, ואני מולו. מריאנו ועומר כמעט לא דיברו. הם פשוט שתו כל משפט בקש של אהבה. הוא סיפר על משחק הבכורה שלו בבוגרים של מכבי נתניה. בן 16 פחות שבועיים. דקה רביעית, כדור מגיע אליו - וגול. "הכדור פגע לי בראש ונכנס", הוא אמר. "ובאותו רגע הבנתי שאני לא יודע לנגוח".
כמעט 66 שנה עברו והוא עדיין זוכר את הגול הראשון שלו לא כרגע שבו גילה כמה הוא גדול, אלא כרגע שבו גילה מה הוא לא יודע לעשות. זה מוטל'ה. יש בו צניעות קצת מתעתעת. הוא יודע בדיוק מה הוא עשה וכמה גדול היה. אבל בכל פעם שהסיפור מתקרב להפוך למיתולוגיה, הוא מוצא דרך קטנה לנקב אותה. פעם כבש ישירות מקרן. למחרת אמרו לו שהוא גאון. "אני לא גאון. הייתה רוח".
"לא גאון, הייתה רוח". שפיגלר ו-ויסוקר
(צילום: עוז מועלם )
ואז שאלתי אותו את השאלה המתבקשת באירוע שכל כולו מבט לאחור: מה הרגע הגדול ביותר בקריירה שלך? מוטל'ה הסתכל עליי, והשיב: "עוד לא הגיע". לרגע חשבתי שהוא צוחק. "אני רק בשבוע הבא בן 82. למה שאני אדבר על הרגע הכי גדול? אפשר לסכם חיים שלמים בדקה אחת?". ושם, על הספסל בבלומפילד, הבנתי משהו. הוא לא היה עסוק במה שהיה. מבחינתו הרגע הגדול עוד מחכה לו.
לפני שקמנו הוא אמר עוד משפט אחד שנשאר איתי. "אנשים אהבו את מה שעשיתי, לא אותי", ואז עצר, עם החיוך הקטן שלו, והוסיף: “אבל עשיתי את זה כל כך טוב שהם צודקים". מוטל'ה קם מהספסל. בן כמעט 82 והכי צעיר מכולנו.
ילד בר מצווה
לקראת סוף המפגש, כשהשחקנים התחילו להיפרד ולצאת מבלומפילד, ביקשתי מעוז מועלם עוד תמונה אחת. הנחתי את הגביע על הדשא ונשכבתי לידו. "צלם, צלם", ביקשתי. עוז צילם, הוריד את המצלמה, הסתכל עליי ואמר: "אתה בעצם ילד בר מצווה שעוד לא התבגר". שתקתי. צדק. מה שאומר שהמצלמה רואה הכול.
