אני אוהד הפועל ת"א, ובשנים האחרונות התרגלתי לחיות עם כאב קטן אבל מתמשך, שכמעט מביך להודות בו: לא לנצח דרבים. כאב לא דרמטי, לא לאומי, לא כזה שמשנה חיים - אבל כאב. כזה שיושב, מצטבר, הופך לבדיחה עצמית, לציניות, ל"נו, ברור שנפסיד".
זה כאב שלא כותבים עליו שירים, לא יוצאים בגללו להפגנות, אבל הוא יושב. כל דרבי מחדש, אותה תחושה מוכרת של ציפייה שמתחלפת באכזבה עמוקה. עד אתמול, הפעם האחרונה שניצחנו דרבי הייתה באפריל 2014. 12 שנה. דור של אוהדים שגדל בלי לדעת איך זה מרגיש באמת. מאז, בכל פעם שהגיע דרבי עלה גם הזיכרון: פעם היינו אשכרה מסוגלים לנצח את מכבי.
אבל אתמול, לפני שהכדור בבלומפילד בכלל זז על הדשא, נסגר מעגל אחר לגמרי, כואב הרבה יותר: רן גואילי ז"ל, החלל החטוף האחרון בעזה, הושב לישראל. אין יותר חטופים ברצועה.
כשהפועל ניצחה אז, באפריל 2014, עוד לא היו חטופים ישראלים בעזה. זה היה לפני צוק איתן. לפני אורון שאול והדר גולדין. ובהמשך גם אברה מנגיסטו והישאם א-סייד. ו-7 באוקטובר. לפני שהמילה "חטופים" הפכה להיות מושג קבוע, חור שחור באמצע החברה הישראלית. לפני שהכאב הזה נכנס לנו לתוך החדשות, לתוך השפה, לתוך החיים עצמם.
מאז הכול קרה. מלחמות, סבבים, שמות, פנים, משפחות. כאב שלא קשור לכדורגל, אבל נוכח גם כשמדברים עליו. החברה הישראלית חיה עם מעגל פתוח, פצע שלא נסגר. שנים שבהן תמיד היה מישהו בעזה - חי או מת - שלא חזר. החזרה של גואילי ז"ל היא סגירה של כאב לאומי עמוק שנמשך הרבה יותר מדי זמן.
אולפן הפועל תל אביב ירון שילון
(צילום: ליאור שרון)
ואז, בערב, הפועל ת"א ניצחה דרבי, לראשונה מאז אותו אפריל רחוק ב-2014, לפני שהיו חטופים בעזה. ופתאום גם המעגל הקטן שלי, שלנו, של אוהדי הפועל - נסגר. זה לא אותו כאב, לא אותו משקל. אסור אפילו להשוות. אבל מותר להרגיש את הסמליות: כאב שנשאר פתוח שנים - נסגר אתמול.
בשנים שבהן הפועל לא ניצחה דרבי, גם המדינה עברה תהליך של אובדן תמימות. יותר ציניות, פחות אשליות, יותר משקעים. כמו אוהד שיודע שעדיף אולי לא לצפות - כך גם חברה שלומדת לא להאמין בסגירת מעגלים.
הניצחון על מכבי לא מחק שנים של תסכול, והחזרת רן גואילי לא מחקה שנים של כאב. אבל משהו נסגר. לרגע אחד, קצר, אפשר היה להרגיש שהזמן זז. לא קדימה, לא אחורה - אלא פשוט השלים פרק. ביום אחד נסגרו שני מעגלים: אחד של מדינה שחיה שנים עם חטופים בעזה, ואחד של קבוצה ואוהדים שחיו שנים בלי רגע אחד של נחת. קודם הגדול, ואז הקטן. כמו שצריך.
