יש עוד על מה להילחם בליגת האומות, כי ישראל איכשהו יכולה לסיים במקום השני, וכמובן שירידה לדרג ג' תהיה עוד סטירה למעמד שלנו. אבל זה כנראה בסדר, כי עם ישראל נזכר בנבחרת רק כשיש יריבות נגד אירלנד.
תוצאות כמו שהשיג רן בן־שמעון היו מחייבות בעידן אחר לפטר אותו, אבל הנבחרת הפכה לסוג של כלב זקן שההרדמה שלו תהיה בלתי נמנעת. המעמד שלה גוסס לאיטו, והיא חייבת לשלוח לאירים זר פרחים ענק בכל יום: הם הרימו את העניין סביבה לגבהים של ימי שלמה שרף. אבל אז נזכרנו שאנחנו יותר גרועים, ואפילו אי אפשר להתלונן על הפקקים בדרך לאצטדיון ר"ג או על היציע עם הלפיד מאחורי השער, זה שלא רואים ממנו כלום. לפחות היינו נכשלים קרוב לבית.
הנבחרת לא מצליחה לייצר סביבה תחושה של בהילות, של משימה לאומית. היא כושלת בדבר שהכי קל לעשות: לנגן קצת על הרגשות הפטריוטיים ולגרום לכולם לשבת מול הטלוויזיה. שחקנים מרכזיים נפצעים בשריר החשק, אין מנהיג על הדשא ורן בן־שמעון הוא מאמן טוב וראוי, אבל איפה הוא ואיפה הכריזמה של שלמה שרף או אברם גרנט? איל ברקוביץ’ היה גורם לסערה בכל יומיים אם היה המאמן עכשיו, כנראה גם מסתכסך עם שלושה שחקנים ומאיים להתפטר בהפסקה, אבל לפחות היינו מרגישים שלמישהו אכפת. חייבים פיגורה על הקווים, אם כבר מילים של פעם.
זה קורה דווקא כשליגת העל מצליחה להיות מעניינת כמו בימים הגדולים, עם חמש קבוצות שיכולות לקחת את התואר. פתאום יש כאן כדורגל שאנשים רוצים לראות, משחקים שמחכים להם שבוע שלם - גם כשהאיכות בינונית. ואז מגיעה פגרת הנבחרת ומרגישה כמו פרסומות באמצע סרט טוב. אוהדים רבים מתפללים שהשחקנים שלהם לא ייפצעו ויהרסו את המומנטום. פעם היית מתגאה בכך ששחקן מהקבוצה שלך זומן לסגל, היום אתה מקווה שישחררו אותו בגלל עומס. כן, זו עוד תלונה בומרית על כך שאין מספיק כבוד לחולצה, אבל אפילו לטרחנים כמוני כבר נגמר הכוח להתלונן.
הכישלון הפך לשגרה
פעם ידענו להיכשל כמו שצריך. הפסד של הנבחרת היה אירוע טראומטי, משהו שאפשר היה לדבר עליו שבועיים, לדרוש ועדת חקירה ולהאשים את המאמן שלא הכניס את השחקן שאתה אוהב. היום הנבחרת יכולה לחטוף תבוסה, ואחרי עשר דקות כולם חוזרים להתווכח מתי ברק בכר היה צריך להתפטר ממכבי חיפה. הכישלון הפך לשגרה, השגרה הפכה לאדישות. אפילו למצוא מי השעיר לעזאזל כבר לא מעניין. פעם לפחות היה לנו את מי לשנוא.
הזדמנות אחרונה להציל משהו מהקמפיין הזה. בן שמעון
(צילום: עוז מועלם)
המשחקים נגד קוסובו ואוסטריה הם הזדמנות אחרונה להציל משהו מהקמפיין הזה, אבל קשה להשתחרר מהתחושה שגם אם ישראל תנצח, אף אחד לא ייצא לחגוג. הרי הבעיה כבר מזמן אינה רק התוצאות. הנבחרת איבדה את המקום שלה בתודעה הישראלית, וזה הישג מרשים במדינה שבה אנשים מסוגלים לריב במשך שלוש שעות על השאלה האם דקל צינו טעה כששרק לפנדל לטובת קריית־שמונה. הלהט העצום מדלג על הנבחרת.
אולי הגיע הזמן להפסיק למכור לנו בכל התכנסות סיפורים על חדר הלבשה מגובש, דרך חדשה ותהליך שצריך סבלנות. הנבחרת נמצאת בתהליך כבר שלושים שנה, ובינתיים הדבר היחיד שמתקדם הוא הגיל שלנו. אנחנו לא מבקשים מונדיאל, אפילו לא יורו. רק סיבה להדליק את הטלוויזיה בלי שהאירים יצטרכו קודם להעליב אותנו. ואם גם זה מוגזם, לפחות תחזירו לנו את אצטדיון ר"ג. אה, שכחתם שאנחנו לא מארחים בארץ ואין אפילו צפי לחזרה? כי גם את זה אף אחד כבר לא מנסה לשנות.
