להלן קריאה לשחקני בית"ר ירושלים, אנשי הצוות המקצועי, אפסנאים, אלונקאים וכו': בלי סטורים בבקשה. בלי רמזים בטיקטוק. בטח לא לשנות, חלילה, תמונת פרופיל. אלה ימים נפיצים. כל לייק של ירדן שועה זה אדמה זזה בבית וגן. גם ככה חצי ירושלים מסתובבת עם כאבי פנטום של סכין בגב, סופרת דקות לרגע שבו ברק יצחקי יוצג כמאמן מכבי ת"א, כדי לנופף ב"אמרנו לכם".
מוזר. עד לפני דקה הכל בבית"ר היה פסטורלי. קשתות וחדי קרן. אבל זו שנראתה הכי בריאה, הכי על המסלול, נכנסה לניתוח לב פתוח מיוזמתה. רופאים נכנסים ויוצאים עם פנים מודאגות. אוהדים נושאים תפילות במסדרון. מי יודע איך תצא מזה. ואתה שואל על מה ולמה. יש מועדונים, מסתבר, שרגיעה לא באה להם טוב בדי־אן־איי - כאלה שמוכרחים את הדרמות, גם אם קיץ, גם אם מונדיאל. ככה זה כשסערה היא חלק מהמטען הגנטי - לטוב ולרע.
אני לא מאמין שכסף, או רק כסף, הוא מה שהפריד בין יצחקי לברק אברמוב, אבל נזרום לרגע. העדויות מדברות על בין 5,000 שקל ל־15,000 שעמדו בין הצדדים. כסף קטן. לא רק כדי לוותר על מאמן שהוכיח את עצמו, אלא כדי לוותר על המשכיות, על יציבות, על שקט מערכתי. אלה דברים שלא נספרים בעובר ושב בקיץ, אבל עלולים לחזור כהוצאות לא מתוכננות בחורף.
וזה עוד לפני שדיברנו על עניין האוהדים. ההישג העיקרי של יצחקי הוא בכך שהפך את בית"ר מקבוצה שמשפילה מבט - לאחת שמסתכלת בעיניים. בזכותו, אחרי שנים, אפשר היה להיזכר שמדובר בקבוצה גדולה, שמחה. הוייבים טיפסו, היציעים התמלאו. יציעים מלאים שווים כסף. הרבה, במקרה של בית"ר. על זה אברמוב הימר, בשם העיקרון שהוא מוכן לשלם למאמן עד גבול מסוים.
זה הצד של הבעלים. ויש כמובן גם את הצד של המאמן, שלקח סיכון משלו. בית"ר, סיר לחץ של מועדון, איכשהו ישבה על יצחקי כמו חליפה שלושה חלקים עם חפתים. הקדנציה שלו בקבוצה הייתה תהליך. הוא לא רק בנה את בית״ר של אברמוב – הוא בנה את עצמו דרכה. התהליך לא הגיע למיצוי. החלומות הגדולים נותרו, בית"ר תתחזק למענם, יצחקי עוזב באמצע.
שתי מסקנות: הראשונה, גם אם בית"ר תצא מחדר הניתוח על הרגליים, מהצד זה נראה כמו מקרה קלאסי של לוז־לוז. השנייה, בית"ר ויצחקי לא באמת סיימו. כלומר כן - נפרדו, ויש את אלמוג כהן על הקווים, חידה כשלעצמה - אבל משהו שם, קרמתי ומקצועי, נשאר פתוח. אפשר להיות בטוחים שיצחקי ובית"ר ייפגשו שוב. רק שבפעם הבאה, כמנהג החיים, זה יהיה מחוסר ברירה.
דור פרץ הוא סמל
דור פרץ הוא סמל. לא מהסוג שהיה שם לפניו, לא ערן זהבי, לא אבי נימני - אבל סמל. רץ יותר מכולם על המגרש. נותן גולים אפורים שמזכירים מסדרון של מס הכנסה. לפעמים נראה חד כמו כף עץ. וגם כשהוא מלך שערים, זה כי אין מישהו אחר שיבקיע. שלא לדבר על זה שהוא מסיים משחק עם לוק של כורה פחם. בגלל שאין לו גינונים של סמל, קל להתבלבל ולחשוב שהוא לא. וקל להציע לו חוזה מופחת אחרי שנת שיא.
כמו אצל אברמוב, מתוך עיקרון, מכבי ת"א החליטה שהיא משלמת עד גבול מסוים. אפשר לכבד את זה. רק שכמו במקרה בית"ר, אם זה יתפוצץ - הם עלולים לגלות שלגבול הזה יש מחיר יקר.
