תירוצים לא חסרו להפועל ת"א אף פעם. להסביר איך היא לא מנצחת את מכבי ת"א כבר קרוב ל־12 שנה זה בלתי אפשרי. לזה אין תירוצים. אבל להסביר מדוע אתמול היא נראתה כך במשך 90 דקות - רופסת, לא מאיימת - אפשר בהחלט.
אם זה מה שיגרום לה להרגיש טוב, לתרץ, היא יכולה. רק הביטו על ההרכב איתו פתחה, כמו נלקח מהימים האפלים ביותר של תקופת האחים ניסנוב ולא מעידן המיליארדים של אדמונד ספרא. אנאס מחאמיד, עמית למקין, טל ארצ'ל, זיו מורגן - הטובים שבהם יכולים להיות שחקנים בשיפולי הרוטציה, החלשים שבהם לא ראויים להיות שם בכלל. זה הרכב שאפשר להבין איך הוא לא מצליח לעמוד אפילו מול מכבי החלשה ביותר מזה שנים.
אלא שזה לא חייב היה להיות ככה, אפילו עם הכלים המוגבלים של הפועל ובנסיבות האלה. 12 ימים מאז פתיחת החלון, היא זרקה דרבי שני על כך שאין לה חלוץ נורמלי. את מרקוס קוקו היא ידעה להביא עוד לפני פתיחת החלון כך שיהיה מוכן לדרבי בשמינית גמר הגביע, אבל מחליף לדניאל דאפה, שלא כבש מאז המחזור הרביעי, ולמחאמיד, שכולו סימנים כחולים מהצביטות שהוא צובט את עצמו מדי בוקר כדי להאמין שהוא משחק בהפועל, זה אין.
עד לדקה ה־85 - אז החליף אליניב ברדה את לוקאס פלקאו בעומרי אלטמן ושינה את ציר הזמן והמרחב של ההיסטוריה של הדרבי - הוא נראה כמי שמרוצה מהאופן שבו העניינים מתקדמים, מזדחלים לאיטם לעבר הפסד מינימלי ובלתי נמנע. ברדה היה האיש הנכון כדי להעלות אותה ליגה, האיש המתאים כדי לייצב אותה בעונתה הראשונה בליגת העל, אבל ספק אם הוא עשוי מהחומר הדרוש כדי לקחת אותה צעד אחד קדימה. לא צריך לקחת ממנו את מה שיש לו, אבל צריך גם להיות מודעים למה שאין לו.
ואז קרה משהו. אולי הייתה זו השגחה אלוהית, אולי השינוי הממשי של אלטמן שהצטרף לרחבה היכן שעד אז היה רק דאפה בבדידותו, אולי פשוט דרכו של הקוסמוס להשיב לה על הצער הגדול שחוותה במשך למעלה מעשור, על ההפסד הנוראי והאכזרי ההוא רק לפני פחות משבועיים. שלוש דקות בגן עדן על 12 שנים בגיהינום - שני שערים שהפכו פיגור שגרתי כמותו היה יותר מדי פעמים לניצחון על־זמני כמותו לא היה לה אולי אי־פעם. דבר לא ימחק מההיסטוריה את השנים הארוכות והקשות, אבל אתמול הובהר סופית שמה שהיה לא יהיה עוד. אין דרך רעה לנצח בדרבי ראשון אחרי 12 שנה, אבל יש דרך טובה במיוחד. זו הדרך הזאת. טובה במיוחד. זו הדרך הזאת.
פורסם לראשונה: 01:30, 27.01.26
