בתמונה נושנה, נדירה, כנראה מאמצע שנות השבעים, רואים את מני גודארד מוביל את שחקני הפועל בארי לאמצע המגרש, לפני תחילת משחק. השיער ארוך, הפנים יפות, אבל מה שמושך את תשומת הלב הן הרגליים. עבות, שריריות, מוצקות.
לידו, אגב, צועד קיצוני הסופה רוני לוי, שכמו מני נרצח ב-7 באוקטובר. אי שם בקצה הפריים אפשר להבחין גם בי, מפוקסל לגמרי, יושב על ספסל, כבר אז על תקן פרשן מהצד.
3 צפייה בגלריה
שנות ה-70: מני גודארד (ראשון מימין) עולה למגרש עם שחקני הפועל בארי
(צילום: ארכיון בארי)
זו היתה תקופה שבה הפועל בארי שיחקה במחוז דרום של ליגה ב' או ג', פעם פה, פעם שם, מול יריבות כמו אשדוד, בני לכיש, שדרות, מסלול, קלחים ופעמי תש"ז. במשחקי בית יצא שהיינו חוטפים מכות מהאורחים ושחקנים שלנו היו נמלטים לדירות של חברים בסביבה, להתחבא מתחת למיטות מפני נבוטים מונפים. אך, היו ימים.
אבל מני לא פחד משום דבר, ולא ראה שום דבר מלבד הרשת של שער היריב. הוא היה איטי יחסית, דריבליסט בינוני, שידר קצת אדישות ונונשלנטיות. ובכל זאת, הרגליים המוצקות שיחררו בעיטות מדויקות להפליא, הראש עבד תרתי משמע, והמספרים הלכו והצטברו עד כדי שבירת שיאים.
בספר המונומנטלי "דברי ערך", שמתעד את תולדות בארי, מסופר כי ב-1974 הבקיעה הקבוצה המקומית את מספר השערים הגדול ביותר בארץ (104) ומני גודארד הוכתר למלך השערים (52).
באופן טבעי, היריבות הצמידו לו שומרים אישיים והוא נהנה מכל רגע. היה הולך באמצע המשחק אל מחוץ לקווים כאילו להטיל את מימיו, והשומר אחריו. בסיום נהג לומר לו: "היו לך היום 15 דקות מעולות. בהפסקה".
פעם ביקש מחבר קיבוץ צעיר: "אל תאחר היום למשחק, אני מכין הפתעה". הבטיח וקיים כשבעט את כדור הפתיחה מאמצע המגרש לרשת. אחר כך שיחרר את החיוך הממזרי שלו, המכיר בערך עצמו בלי להשתחצן.
כשתלה את הנעליים עבר לאמן קבוצות נוער והמשיך לאהוד את הפועל תל אביב, הבחירה האוטומטית של קיבוצניקים בעידן האדום. מן הסתם היו רגעים שחשב שהוא יכול להחליף שם בקלות את מספר 9. הרי את אומנות הקפצת הכדור על הרגל שיכלל בצעירותו בחופי תל אביב, כשרוני קלדרון מביט מקרוב ולומד.
גם בעבודה בקיבוץ שמר על קרבה לספורט. במשך שנים רבות הוא היה המציל בבריכה. ישב בסוכה המקורה והשגיח מלמעלה תוך פיצוח גרעינים ושפת גוף ששידרה שיש על מי לסמוך – מלך השערים שהפך למלך הבריכה. במקרי חירום זינק על מתרחצים במצוקה והציל חיים. מדי פעם ירד מהסוכה אל הדשא ואל הכדור מפעם. הבטן כבר הייתה פחות שטוחה, אבל הטאץ' לא נעלם.
והיה לו, לצד הרגליים והראש, גם לב ענק. מספיקה דוגמה אחת: האופן שבו הוא ואשתו איילת טיפלו בבנם המאומץ גוני. הילד שנולד למציאות משפחתית קשה זכה אצלם לחיבוק אינסופי ולהשקעה מכל הבחינות, גם כשלא ידע להרעיף עליהם חום בחזרה. כשקוראים את הראיון שמתפרסם איתו היום במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" מבינים עד כמה הוא מעריך, אוהב ומתגעגע עכשיו לשניהם.
גם איילת נרצחה ב-7 באוקטובר. היא הובאה לקבורה זמן קצר אחר כך. בעלה ייטמן רק בשבוע הבא, אחרי יותר משנתיים שהוחזק כחלל חטוף בעזה.
בברצלונה מתכננים בימים אלה פסל לליאו מסי ליד איצטדיון קאמפ-נואו המחודש. אולי בבארי יארגנו אחד כזה למני ליד מגרש המהמורות הישן.
(אומרים תודה למני גודארד ז"ל)
