ככה נקרה שוק מחנה יהודיה אחרי הניצחון של בית"ר על מכבי ת"א
(צילום: שלו שלום)
את החיוך של הרוכלים בשוק מחנה יהודה, מעוז אוהדי בית"ר ירושלים, פשוט אי־אפשר למחוק מהפרצוף. "ככה זה פה", אומר לנו רזיאל מרדכי (32) ממעדניית "באשר". "כל המצב רוח זה לפי מה שבית"ר עשתה במשחק האחרון, ובלי עין הרע, השנה כל שבוע, לפעמים פעמיים בשבוע, אנחנו רואים קונצרט".
מרדכי שולף את ספר האליפות של בית"ר מ־1987. "אולי גם השנה יהיה ספר בן פורת יוסף, במקום אורי מלמיליאן ואלי אוחנה, הפעם זה יהיה הפרק של ירדן שועה ועומר אצילי. אנחנו יודעים מתי בית"ר דוהרת, והשנה עושה רושם שזה שלנו. הכל מתחבר, הכדורגל סוחף, חוזרים מפיגור עם ווינריות ואופי. רק שברק יצחקי לא יתחיל לפזול לכיוון מכבי ת"א, כי אנחנו נסגור אותו באחת הבאסטות ונזרוק את המפתח, דיר בלאק ברק".
הריצה של הצהובים־שחורים לאליפות הפכה את השוק, שבימים אחרים היה נסגר כשבית"ר חגגה אליפות או גביע, או כשהליכוד ניצח בבחירות - להרבה יותר שמח. מצד שני, לא מעט רוכלים ביקשו שנוריד פרופיל מחשש לעין הרע, אחרים צעקו "כל הסחורה בעשררר" עם אותה רי"ש מתגלגלת מקריאת הקרב בטדי: "יאללה בית"ררר".
אפרת גוזלן (46), בעלת החנות "הדריה" ליודאיקה ואמנות ישראלית, מוציאה רמקול ושמה את "ללב נכנסת", עוד המנון של היציע המזרחי, ומסבירה שהפעם בית דין לא יעזור, גם לא קינגס קאנגווה, והצלחת תגיע לירושלים: "עם כדורגל כזה, עם גולים כאלה שכל אחד מהם בצבע, עם חיבור שיש לקבוצה עם הקהל שגם היה ממלא אצטדיון של 40 אלף אם היה כזה, אין שום סרט אחר שהשנה אנחנו לא פותחים בקבוקי שמפניה ושמים סוף ל־18 שנים במדבר בלי אליפות. כבר שנים לא היה מצב כזה, שאנחנו בפיגור של שני שערים מול באר־שבע ושער מול מכבי ת"א, ואנחנו יודעים שאף אחד לא ישבור אותנו וננצח".
"מריח כמו אליפות"
במקביל להצהרות, יש גם כאלה שחוששים. הם היו בימק"א כשמשה סיני הרס לבית"ר אליפות ב־1984, היו באותו מגרש שכבני טבק שבר את לבם חמש שנים קודם. רוני יעקובי (63) ובנו יקיר (34), מ"פיצוחי יעקובי", שני דורות של אוהדי בית"ר, דרוכים אבל מפחדים.
אפרת גוזלן: "עם כדורגל כזה, עם גולים כאלה שכל אחד מהם בצבע, עם חיבור שיש לקבוצה עם הקהל שגם היה ממלא אצטדיון של 40 אלף אם היה כזה, אין שום סרט אחר שהשנה אנחנו לא פותחים בקבוקי שמפניה ושמים סוף ל־18 שנים במדבר בלי אליפות"
"היינו כבר בהרבה סרטים שבהם זה ברח לנו מהידיים ברגע האחרון", אומר רוני, "אבל יש משהו אחר באנרגיה שמראה שאנחנו בלתי עצירים. כל העיר וכל המדינה באטרף". יקיר מעלה נקודה מעניינת: "האליפויות בתקופת ארקדי גאידמק לפני כמעט 20 שנה היו משמחות, אבל היה חסר משהו. אותנטיות, ירושלמיות, בית"ריות. פתאום בא לך ברק אברמוב, שהוא שתי טיפות מים משה דדש, ברק יצחקי שאנחנו גידלנו בבית וגן, אלמוג כהן וזיו בן־שימול עם כיפה על הראש, וירדן שועה שגם אחרי שהוא יפרוש, ידברו עליו כסמל בית"רי - אז יש כאן יותר מדי דברים שמתחברים יחד וגולת הכותרת שלהם זו אליפות".
משה בן ארוש (לא בלם העבר) בן ה־23 ממג'יק אייס מספר: "בימים של משחק באמצע שבוע אלפי אנשים עם חולצות של בית"ר שוטפים את השוק. אתה רואה לא רק אצל הקבוצה, אלא גם אצל הקהל, את הניצוץ הזה שיש רק לאוהדים של קבוצות גדולות. האדרנלין שלנו בשמיים. אחרי המשחק מול מכבי ת"א בשבת, רצינו לצאת מטדי ישר לבלומפילד ושיתחיל המשחק נגד הפועל ת"א. לא יודע אם ניקח אליפות, אבל הקבוצה הזו תירשם בהיסטוריה של המועדון כאחת המיוחדות".
ממשיכים את הסיור, ופוגשים אולי את המוכתר של השוק, ירון צדקיהו. זה האיש שבמאי 1987, כשבית"ר זכתה באליפות הראשונה בתולדותיה בבלומפילד, ביקש מהקהל לקפל את הדגלים כי בעוד כמה דקות נכנס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. "לאליפות, כמו לפירות והירקות האלה", הוא מצביע על דוכן לידנו, "יש ריח והשנה זה מריח כמו האליפות שלנו. למה? כי סוף־סוף יש לנו קבוצה רעבה, חדר הלבשה בריא נטול אגו וטירוף של שחקנים שמשחקים בשביל הקהל וכן, בשביל הסמל למרות שרובם לא נולדו פה. אני מסתכל על ברק יצחקי והוא מזכיר לי את דרור קשטן ז"ל. אמיץ, יצירתי, קשוח ואחד שמצליח לסחוט מכל שחקן את הלימון עד תומו". נכנסים עם צדקיהו, בעל מעדנייה, לחנות פירות סמוכה. הוא עוטה על עצמו חולצה של ירדן שועה, מחזיק קופסה של שסק טרי וצועק: "כל שסק ירדן שועה".
בעל החנות, אוהד בית"ר שרוף גם הוא, מסרב להצטרף לקריאות. "תבוא בסוף השנה כשתהיה אליפות. עד אז, תן לעבור ביום רביעי את הנאחסים של הפועל ת"א, שנולדו כדי להרוס לנו את השמחות". גילי אהרון מאיטליז הקצבים מצטרף: "במחזור האחרון של הליגה הפועל ת"א מגיעה לטדי והיא מתפללת לעשות לנו שוב את מה שמשה סיני עשה לנו ב־1984. ההבדל הוא שאנחנו לא רק קבוצה גדולה השנה, אלא שאנחנו גם עשויים מחומר של אלופים. בחיים לא הבקענו כל כך הרבה שערים כמו השנה בתוספת הזמן. עוד יתברר לכולם בדיעבד שהגול של טימוטי מוזי בטרנר היה הרגע שבו בית"ר שמה יד על צלחת האליפות ומשכה אותה מהידיים של באר־שבע".
"התרגלנו כבר לסבול"
שר שלום (29) מבסטה סמוכה מעניק לנו תיאור לירי על מה שקורה השנה עם בית"ר ירושלים. "זה כמו היריון. לא מדברים על הילד או על ברית המילה, אלא רק אומרים 'בידיים מלאות' ומחכים בסבלנות. עברנו אולטרסאונד מוצלח נגד מכבי ת"א, וביום רביעי יש לנו סקירת מערכות מול הפועל. אנחנו בהתרגשות שיא, אבל עד שלא נראה בעיניים שזה רשמי אסור להשתגע. כשזה יבוא, תהיה כאן שמחת בית השואבה. כל אליפות היא מיוחדת, זו שבאה עלינו לטובה בלי נדר, היא הכי נכונה, הכי ראויה וזו שיש אליה הכי הרבה געגוע".
אוהד אברס (47) ממעדניית צדקיהו גייס השבוע את בנו, שנולד קצת אחרי שבית"ר זכתה באליפות האחרונה בתולדותיה. "לא היה לבית"ר אופי כמו זה של השנה, לא היו לנו כוכבים בשני העשורים האחרונים כמו אצילי ושועה, בטח שלא הגנה כזו וגם לא מאמן כמו יצחקי שהדי־אן־איי שלו הוא ללכת על כל הקופה, בדיוק מה שאנחנו אוהבים", אומר אברס. "זה קצת חדש לנו לא לישון בלילה בגלל מאבק אליפות, כי התרגלנו לסבול מנדודי שינה בכל פעם שבעל בית אחר נטש אותנו והיינו על סף פירוק, או כשהסתבכנו בתחתית וראינו איך עוד שנייה אנחנו יורדים ליגה. כבר שכחנו מה זה להסתכל על הטבלה ולראות את בית"ר במקום הראשון. הקנאה במכבי ת"א, מכבי חיפה ולעיתים בבאר־שבע, ששנה אחרי שנה עקפו אותנו בסיבוב, נגמרה. עכשיו הם מסתכלים קדימה ורואים את הגב שלנו. אין אבא אחד אוהד בית"ר במדינה בגיל שלי, שלא מתפלל שבית"ר תזכה באליפות כדי שהילדים שלנו שגדלו על הסיפורים של אוחנה, מלמיליאן, יוסי מזרחי, שאלואי ופישונט סוף סוף יראו אליפות במו עיניהם, הפעם בלי יוטיוב. יאללה בית"ר".
פורסם לראשונה: 01:30, 04.05.26
