ברק בכר ורן קוז'וך הם שני פרפקציוניסטים שחוסר שביעות הרצון הוא מצב הקיום הבסיסי שלהם - לפחות עד שבא הגול הראשון. כל קלקול במשחק, כמו רנטגן, משתקף דרך המבטים, והידיים השלובות, והמנופפות.
מה שאומר שיש פה שני מאמנים, שהיו יכולים לרדת מרכבת ההרים אמש בלי כלום – כלומר כל אחד היה כפסע מזה - ועדיין יצאו לא מרוצים. הפועל באר-שבע של קוז'וך כי היא מרגישה את הנשימה של בית"ר ירושלים עליה. וחיפה של בכר כי היא נמצאת לאחרונה במסע להחזיר לעצמה את המעמד של קבוצה גדולה, כזו שיכולה להביט לכל אחת בלבן, ועדיין, גם אחרי אתמול, אחרי משחק שיא, לא הצליחה לנצח העונה אף אחת משלוש המובילות.
לפעמים, כשעוצמים עיניים ממש חזק, אפשר לראות את קוז'וך בדמותו של בכר מלפני עשור. מטפס לאיטו באותו שביל שבכר טיפס בו אז: הפריצה לתודעה אחרי הזכייה בגביע עם קבוצה קטנה, הזינוק למעמד מאמן מוביל דרך ההצלחה בבאר-שבע. מתישהו, מותר להניח, קוז'וך יהיה בכר על מלא. רק שהדרך לשם עוד ארוכה. ועוברת בלנצח את המאמן החיפאי, שהיה במקום שבו קוז'וך נמצא היום.
המשחק אמש לא רק עימת בין בכר ובכר מלפני עשור, אלא בין שניים משלושת המאמנים החמים בליגה (השלישי, ברק יצחקי של בית"ר ירושלים, כבר היה עם אחת אפס, כשנשמעה השריקה בטרנר). בכר הגיע לטרנר עם כלי העבודה של קוז'וך. לחץ גבוה, פיזיות, יציאה מהירה להתקפה. פלוס הפתעה, אלעד אמיר, ילד שלא נבהל גם כשארבעה באר-שבעים מתנפלים עליו. בזכות התקפות המעבר, ולא רק, חיפה הצליחה לתפוס את הגנת באר-שבע כמו שבודדות השנה הצליחו לתפוס. ובעיקר היא הצליחה לעצור קבוצה שכבשה תשעה שערים בשני המשחקים הקודמים למפגש.
ועדיין, אחרי הכל, באר-שבע עושה באר-שבע יותר טוב ממכבי חיפה. לחץ גבוה של חמישה. אינטנסיביות שאין לאף התקפה בליגת העל. כדורים שבאים מימין, משמאל, מהאמצע – בהתקפה אחת. ויכולת לגרום לכל קבוצה מולה להתקף אסתמה. ובעיקר: לבאר שבע יש שוברי שוויון. ונטורה באמצע, דן ביטון, וקאנגווה שיכול לרוץ מגרש שלם עד השוער, ולא לבעוט כי אולי, זו התחושה, לא מספיק מאתגר אותו לכבוש ככה. מעטות הקבוצות שיכולות להחזיק מול האינטנסיביות של באר־שבע כשהיא בהילוך חמישי כמו אתמול.
באר־שבע של העונה לא מפסידה, היא במקסימום מועדת. שני ההפסדים עד היום, נגד קריית-שמונה וטבריה, היו של קבוצה שנתפסה לא מוכנה. לכל המשחקים הגדולים היא הגיעה וניצחה בהם. עד אמש. ולא בגלל שלא הגיעה מוכנה. אלא בגלל זו שעמדה מולה. בסוף, שתי הקבוצות עם ההגנות הטובות בליגה ביטלו אחת את השנייה, ועדיין זה היה ה־0:0 הכי חסר נשימה שראינו העונה.
זו לא אי נוחות, זה קלון
הנה מאפיין ממאפייני הימים הללו: עוד קודם שהעיניים הלכו לדשא של חיפה ובאר־שבע, הן שוטטו ביציעים, בניסיון לבחון את השלטים ששם. עד כמה נחה דעתנו ממה שמונף שם. נחה הדעה, זה קנה המידה המוסרי החדש שקבעה מכבי חיפה, זו שחשה אי נוחות רבה מפרשת דגל הפריסה.
כשאתה מנפנף למישהו לשלום, הבן אדם לא מסתכל עליך, ואתה ממשיך את היד לעורף – אתה חש אי נוחות רבה. כששכחת להשתיק את הנייד בלוויה, ופתאום בוקע מהכיס "Staying Alive" של הבי ג'יז, אתה חש אי נוחות רבה. כשאתה נכנס למעלית, ובן הארבע שלך אומר "הינה השכן שסיפרת שטס לפוקט עם הכסף של הוועד", אתה חש אי נוחות רבה.
כשהאוהדים שלך מניפים דגל פריסה סקסיסטי, מחפיר, שבו צעירה באדום־שחור, וחמישה גברים בלבן־ירוק גוהרים מאחוריה, אתה לא חש אי נוחות רבה. אתה עמוק בקלון. ואתה מראה שאתה בקלון. ומראה שאתה מזועזע. כי יש לך אחריות ומסר להעביר כמועדון. ואתה עוצר. ועושה הכל כדי לתקן את המנגנון במועדון שאפשר חרפה כזו. ואם אפשר מנסה לגדול מזה. לא לחינם נעם ליובין, דיין בית הדין המשמעתי של ההתאחדות לכדורגל שנדרש לפרשת השלט, נתפס על ה"אי נוחות רבה", שבכתב ההגנה של מכבי חיפה.
ולא לחינם הוא הטיל עונש של 50 אלף שקל, פי חמישה ממש שדרש תובע ההתאחדות. מי שקורא תגובות אוהדים של חיפה ברשת, יכול ללמוד שרבים מהם לא מבינים עד עכשיו מה הבעיה בדגל הפריסה, ומה פתאום מדינה חסרת הומור והבנה במימז נפלה עליהם.
הצעה לקברניטי מכבי חיפה: את התנאי שהוטל עליכם במקרה של הרשעה חוזרת בעבירה כלשהי כתוצאה ממעשי אוהדים, מאה אלף שקל, כדאי להוציא כבר עכשיו על פעילויות חינוך והסברה מטעם המועדון. לתת תחומי טיפול חדשים לקצינת האחריות החברתית של המועדון. אולי אפילו לחשוב על קמפיין, בעזרת כוכבי הקבוצה, בעד רגישות חברתית וגבולות חופש הדיבור והמעשה. את האירוע המביש הזה כדאי למנף כדי שיציעי הכדורגל שלנו יגדלו ממנו. רמז: "לא נחה דעתנו" הוא לא סלוגן מוצלח במיוחד לקמפיין כזה.
פורסם לראשונה: 01:30, 11.01.26
