אי שם בפברואר 2025 טבע רן קוז'וך את המשפט "אנחנו בלתי שבירים". הכדורגל הישראלי, שמתקשה לפרגן אבל אף פעם לא מתקשה ללעוג, הפך אותו מיד לבדיחה. בכל הפסד של הפועל באר-שבע נשלף המשפט מחדש, כאילו שהוא העניק במו פיו תחמושת לכל מי שחיכה שייפול.
אלא שבקמפיין האירופי הזה קוז'וך ושחקניו דאגו, שוב, להרוס את הבדיחה. הם המשיכו לצקת תוכן אמיתי לנאום ה"בלתי שבירים": עלו שלב אחרי הפסד, איבדו את קינגס קאנגווה, הכוכב הגדול ביותר שלהם, ניצחו פעמיים את הכוכב האדום בלי בית וביצעו מהפך נגד סבאח. וכל זה עם סגל שעל הנייר חלש יותר מזה של העונה שעברה.
קוז'וך הוכיח שהקבוצה שלו בלתי שבירה, שתוכנית המשחק שלו לא נבהלת גם כשהכל משתבש ושהוא לא מתקפל בפני לעג. עכשיו הוא הביא אותנו, האוהדים האדומים, למרחק 90 דקות מהיסטוריה - מהעפלה לליגת האלופות.
היינו שם כבר פעמיים בעבר. פעם אחת אפילו הגענו לגומלין מול מאריבור אחרי ניצחון 1:2 במשחק הראשון. אנחנו יודעים היטב איך נראה חלום רגע לפני שהוא מתגשם וגם איך מרגישים כשהוא נשבר.
אלא שמשהו השתנה מאז. מפלס האמונה של אוהדים שאני מכיר הלך ונשחק. בשנות האליפות של ברק בכר, אפילו אחרי תבוסה 5:0 בזאגרב, טרנר התמלא בתחושה שאפשר לעשות את זה. לא רק כי זו הייתה הערכה מקצועית הגיונית, אלא כי באר-שבע ההיא שכנעה אותנו שאין יריבה שאסור להסתכל לה בעיניים. קוז'וך קיבל קהל שכבר התקשה להאמין. כשהוא הגיע, נתנו לו צ'אנס "עד אחרי החגים". עכשיו אותו קוז'וך יכול לסדר לבאר-שבע את החגים ההיסטוריים בתולדותיה.
צחקו עליו כשאמר "אנחנו בלתי שבירים". צחקו שוב כשאמר בריאיון לערוץ הספורט שהוא מסוגל לאמן את ריאל מדריד. אני דווקא מעריך אותו על כך שהוא שם פס על כולם וממשיך בשלו. אפשר לקרוא לזה יהירות, אפשר לקרוא לזה ניתוק, אבל בלי האמונה הכמעט-מופרעת הזאת הוא לא היה מגיע לנקודה הזאת. בזמן שאחרים לעגו, חיפשו נפילה או ספרו כיסאות ריקים ביציעים בטרנר ובהונגריה, קוז'וך בנה מערכת שבה הקבוצה גדולה מכל שחקן. אין בה כרגע את הלהטוטים של מליקסון, את הבעיטות החופשיות של בוזגלו או את הלב של ברדה. אין כוכב אחד שבאים במיוחד בשבילו. יש 18 ווינרים שבאים להילחם זה בשביל זה.
בלי האמונה הכמעט-מופרעת הזאת הוא לא היה מגיע לנקודה הזאת
(צילום: עוז מועלם)
זאת אולי הקבוצה הכי פחות נוצצת שהגיעה כל כך רחוק ולכן היא גם אחת המרגשות שבהן. היא לא מבקשת שיתפעלו ממנה. היא דורשת שיכבדו אותה. היא משחקת נגד היריבה, נגד הספקות, נגד הלועגים וגם נגד כל מי שהחליט מראש מהי תקרת הזכוכית שלה.
ורגע, מילה אישית. למרות ה'עמה יעמיק', אני מרשה לעצמי לחלום. להיות אוהד הפועל באר-שבע עבורי זה הרבה יותר מלאהוד קבוצת כדורגל. זה הבית. זו העיר. אלה הערכים. זו התחושה של מי שגדל רחוק מהמרכז ולמד שוב ושוב שיש מקומות שמותר להם לחלום בגדול ויש מי שאמורים להסתפק בעצם ההשתתפות.
הפועל באר-שבע כבר ניפצה פעם את תקרת הזכוכית הזאת. עכשיו היא עומדת מתחת לתקרה הגבוהה מכולן, ונותנת לנו להאמין שאולי גם אותה אפשר לשבור. ואם נעשה את זה "אנחנו בלתי שבירים" כבר לא יהיה משפט שלעגו לו. זה יהיה משפט שחקוק בספר הספרים של הכדורגל הישראלי.
