השערים הנעולים של האצטדיון בקריית־שמונה הפכו לאורך תקופת המלחמה לסמל המובהק ביותר לחורבנה של העיר. זה הרבה מעבר לספורט. קבוצת הכדורגל ומועדון הספורט המפותח הם פארה של קריית־שמונה ומקור גאוותה. אני עוד זוכר את ההתרגשות והדמעות כשגרתי בה, כשלקחה הקבוצה שלנו, של התושבים, את האליפות שהכניסה את העיר לראשונה אל דפי ההיסטוריה בנסיבות "אזרחיות ספורטיביות" נורמליות.
השקט העצוב ששרר במשך שלוש השנים האחרונות באצטדיון הנטוש ומוכה הטילים, שנזקי המלחמה עוד ניכרים בו, רק המחיש את הריקנות שנותרה מאחור, בעיר שמתעקשת על ניצחון ומנסה לייצר תקווה.
שי ברדה
שי ברדה
האצטדיון של קריית שמונה
(צילום: אביהו שפירא)
הממשלה אמנם הצהירה על מאות מיליוני שקלים שיושקעו בשיקומה ופיתוחה של העיר מוכת הגורל, בניסיון לכונן בה מציאות אחרת ולכתוב את הסיפור שלה מחדש, אך הדיבורים על עתיד מזהיר נותרו ריקים מתוכן, כשהבסיס הקהילתי לא מתקיים בה. אל תמכרו לנו חלומות על עתיד, כשבהווה אפילו האצטדיון שבלב העיר עומד פגוע ועזוב. הפעם האחרונה שבה התקיים בו משחק כדורגל הייתה ב־5 באוקטובר 2023 – יומיים לפני שהכל השתנה. הקבוצה שיחקה אז בלאומית, והשחקנים חזרו אתמול לאימון כשהם כבר בליגה אחרת. את המשחקים יארחו בעיר רק כשהעבודות לשיפוץ האצטדיון יסתיימו, כנראה בחודש ינואר, ואז, רק אז, נוכל לחגוג את 'הניצחון המוחלט'.
את השחקנים יפגשו רק כחצי מהתושבים שעודדו אותם לפני יותר משלוש שנים. שחקני המועדון המפואר שהוביל איזי שרצקי יצטרכו להילחם על מקומם ומעמדם בליגה, ולבנות מחדש חוג אוהדים שיחזיר להם אהבה בבית.
המציאות הדמוגרפית באצבע הגליל נותרה קשה. גם לאחר תום הפינוי הרשמי ביולי 2025, כ־40 אחוז מתושבי העיר נטשו ולא שבו. ובכל זאת, חזרת הקבוצה מהווה מכת החייאה של ממש, מהלך שמחזיר נתח תודעתי וקהילתי גדול שאיבדה העיר במלחמה ובשנות הפינוי הממושך.