בוקר טוב, היום גמר גביע. נכון, גביע הטוטו. פעם זה היה תואר שמכבי פ"ת זוכה בו, בלי להעליב. היום, כשמחפשים סיבה למסיבה, גם הוא הפך לאישיו, ובדרבי תל־אביבי המשחק טעון עוד לפני שריקת הפתיחה.
הוא כל כך טעון שכבר הוחלט: המפסידה תקבל את המדליות בחדר ההלבשה, ולא תישאר על הדשא לחלוק כבוד למנצחת. במקום להילחם במפירי הסדר, מוותרים על הספורטיביות שעליה גדלנו.
דרבי טעון עוד לפני שריקת הפתיחה. רז שלמה מול דגלאס אווסו
(צילום: עוז מועלם)
הפועל של ברדה מרגשת השנה, ואני, אוהד שתכף בן 50, סוף־סוף מביא איתי את שני הילדים. בשבת נסענו לטדי, לניצחון על הפועל ירושלים. בדרך הצעתי להם לעצור בכותל: "תכתבו לאלוהים, תבקשו משהו". "מה לבקש?" שאל הקטן. "תבקש שהפועל תנצח", אמרתי. הוא הסתכל עליי: "לא. אני מבקש שסבא יחזור לחיים".
לכותל לא הגענו, כי הילדים נבהלו מהקהל הלא מוכר. בזכות הווייז נכנסנו לשכונה חרדית. איש בן גילי צעק "שאבעס! שאבעס!", והילדים נלחצו. יכולתי לצעוק בחזרה שזאת גם המדינה שלי. במקום זה פתחתי חלון וחייכתי: "נכון, שאבעס. רק תגיד לי איך יוצאים". הוא חייך בחזרה: "שמאלה ושמאלה. אבל למה נכנסת?" כשפניתי, הוא חזר לצעוק. ובכל זאת, לרגע אחד, עם חיוך, פתרנו מחלוקת.
ובאצטדיון? קניון מלחה סגור בשבת ואין חניה מסודרת, ואוהדים שחנו בצידי הדרך חטפו קנסות של 1,000 שקל. אין חנות, ואין מוזיאון שיספר לילדים מול מי הם משחקים. עומדים כמו עדר ומשלמים על כל נקניקייה, ובדרך הביתה מחכות שעתיים של עבודות ומחסומים. הקהל הוא קודם כל בני אדם, לא איום ולא ארנק.
אז הערב, אוהדי הפועל ומכבי, בואו נזכור שגם אנחנו יכולים לחייך אחד לשני. הלוואי שהדרבי יעבור בשלום ושלא ייגמר שוב 4:1. ואם נחייך, אולי יהיה פה טיפה יותר כיף.
