בשדרות, 90 דקות של כדורגל הן הרבה יותר ממשחק. זהו פרק זמן שבו אפשר להתווכח על ההרכב, לכעוס על השופט ולחגוג שער בלי לחשוב על המציאות שמחוץ ליציע. כשאצטדיון טוטו שדרות מתמלא ברעשים של נעלי פקקים, כדורים שפוגשים ברשת, שריקות ומאמן אחד שקשה מאוד לפספס את קולו, קל כמעט לשכוח היכן נמצאים. אבל רק כמעט. מעבר למגרש נמצאת עיר שכבר קרוב לשלוש שנים מלקקת את פצעי 7 באוקטובר.
עכשיו יש לתושבים סיבה טובה במיוחד להתרגש: אחרי 58 שנה יש להם שוב נציגה בליגה השלישית – מ.כ שדרות. החזרה נפתחה מצוין, עם 1:4 בחוץ על מ.כ צעירי טירה, אבל אמש ספגה הקבוצה הפסד ביתי כואב 2:1 למכבי קריית־מלאכי בדקה ה־98. "זו עיר עם גאווה וחוסן", אומר המאמן אהוד כחילה, סמל של בית"ר ירושלים. "התושבים עברו כאן דברים שאי אפשר לתאר, ובכל זאת המשיכו לחייך. שדרות תמשיך מתוך עוצמה, לא מתוך חולשה. נשחק כדורגל טוב וניתן גאווה לקהל".
גאווה מקומית
הפועל שדרות ההיסטורית הייתה פעם הגאווה המקומית. בשנות ה־60 היא טיפסה לליגה א', שהייתה אז הליגה השנייה בישראל, ושיחקה במשך שתי עונות ברמה הגבוהה ביותר שאליה הגיעה קבוצה מהעיר. אחר כך הגיעו הירידות והפירוקים, ולצידם קבוצות שקמו, נעלמו, התאחדו או החליפו שמות: מכבי שדרות, הפועל שדרות המחודשת, מכבי ציון שדרות ומ.כ שדרות הנוכחית. במשך תקופה אפילו פעלו בעיר שתי נציגות, שהתמודדו בדרבי שדרותי קטן וסוער. אפשר ללכת לאיבוד בין כל הגלגולים האלה, ואולי אין צורך לזכור את כולם. החולצות התחלפו, הסמלים השתנו והאנשים באו והלכו. הכדורגל נשאר.
"יש משפט שאומר שכל אחד צריך לצאת מדעתו בשלווה, אז פה בשדרות יוצאים מדעתנו בשלווה", מספר שי אביטל, יו"ר חוג האוהדים. "אנשים אוהבים את הכדורגל של ימי שישי. המבוגרים יושבים בפיצוציות על כוס ערק ומדברים על המשחק, ובמאפייה יושבים על קפה ובורקס ומתארגנים לנסוע למשחקי החוץ".
אם פעם הסתפקו כאן במגרש עירוני צנוע, היום יש לשדרות בית אחר. אצטדיון טוטו שדרות נחנך ב־2018 בהשקעה של כ־12 מיליון שקל וכולל 1,186 מקומות ישיבה. לאחר אירועי 7 באוקטובר החלו להקים בצמוד אליו את תחנת המשטרה החדשה של העיר. במונחים של הכדורגל הישראלי, זה עדיין אצטדיון קטן. במונחים של שדרות, זה בית. כל הערה מהטריבונה מגיעה כמעט עד לספסל, וכל שער הופך לכמה רגעים את היציע למקום רועש בהרבה מגודלו. אלה אוהדים שמכירים את השחקנים מקרוב, כאלה שיכולים להעביר ביקורת על ההרכב ביום שישי ולפגוש בתור לסופר ביום ראשון את מי שספג אותה. זו אינטימיות שכמעט נעלמה מהכדורגל הגדול, ובשדרות היא עדיין קיימת.
"אני מגיע מירושלים. בילדות היינו מהמרים איזה קו יתפוצץ היום, 18 או 30", מספר כחילה. "הגעתי לשדרות משום שזו עיר שהוכתה בידי הטילים וב־7 באוקטובר. כשביקשו ממני לבוא, אמרו לי: בוא לשמח אנשים. לא חשבתי פעמיים"
"אנחנו רואים בכדורגל ובספורט מחוללי חוסן", אומר ראש עיריית שדרות, אלון דוידי. "המפגש של התושבים במגרש ועם הקבוצה יוצר חוויה חיובית. הוא מושך עוד אנשים, וגם ילדים מצטרפים למועדון. המטרה היא לבנות מסגרת מהגילים הצעירים ביותר ועד לקבוצת הבוגרים, שתהיה גאוות היחידה של העיר".
אי אפשר לספר כיום את סיפורה של שדרות בלי להגיע ל־7 באוקטובר. הכדורגל היה כאן לפני הטבח, אבל אחריו קיבל משמעות נוספת. בעיר שפונתה, בין משפחות שהתפזרו ברחבי הארץ ובמציאות שבה השגרה הפכה למושג כמעט תיאורטי, גם החזרה למגרש הייתה חלק מהדרך האיטית הביתה.
לא משום שכדורגל יכול לתקן אובדן או למחוק טראומה. הוא אינו יכול. אבל הוא יודע לעשות דבר קטן, שבשדרות כבר מזמן אינו מובן מאליו: לאפשר לדברים השוליים לחזור ולהיות חשובים לכמה שעות. בעיר שהמציאות הביטחונית נוכחת בה בכל יום, האפשרות לדבר במשך 90 דקות רק על כדורגל היא סוג של מפלט. גם מועדון יכול להיות חלק מתהליך ההתאוששות – כזה שמורכב מפעולות קטנות: לחזור הביתה, לפתוח מחדש עסק, לשלוח את הילד למסגרת, להיפגש שוב ביציע ביום שישי ולהרשות לעצמך לתכנן את העונה הבאה.
אל תוך המועדון, שקיבל תפקיד רחב יותר מכדורגל, נכנס בקיץ שעבר כחילה (58). מי שזוכר את הכדורגל הישראלי של שנות ה־90 אינו זקוק להסברים רבים. הבלם של בית"ר ירושלים הביא איתו לשדרות את מה שאפיין אותו גם בימיו על הדשא: קול גדול, הרבה אמוציות ובעיקר אפס עניין במקום השני.
"המבוגרים יושבים בפיצוציות על כוס ערק ומדברים על המשחק, ובמאפייה יושבים על קפה ובורקס ומתארגנים לנסוע למשחקי החוץ". שי אביטל
(צילום: הרצל יוסף)
"אני מגיע מירושלים. בילדות היינו מהמרים איזה קו יתפוצץ היום, 18 או 30", מספר המאמן. "הגעתי לשדרות משום שזו עיר שהוכתה בידי הטילים וב־7 באוקטובר. כשביקשו ממני לבוא, אמרו לי: בוא לשמח אנשים. לא חשבתי פעמיים".
שדרות ניסתה עוד קודם לכן להגיע לליגה א'. היא התקרבה, פיספסה, בנתה שוב קבוצה ושוב נשארה מאחור. בעונה שעברה, עם כחילה על הקווים, הפעם זה הצליח. הקבוצה רצה בצמרת, הציגה הגנה חזקה והוסיפה מסע בגביע המדינה שהיה בו כל מה שמייחד את הליגות הנמוכות: ניצחון 3:4 על הפועל חדרה מהליגה הלאומית בתום 120 דקות, ולאחר מכן נסיעה לאצטדיון טוטו־טרנר למפגש עם הפועל באר־שבע. בסוף הגיעה העלייה שלמענה נבנתה העונה.
"האהבה והנתינה של התושבים ושל אנשי הקבוצה הן הדבר החשוב ביותר", אומר כחילה. "אנשים לא באים מתוך מסכנות, אלא מתוך עוצמה. אמרתי להם: העיר הזאת זקוקה למשהו להתגאות בו, ואנחנו צריכים לספק אותו".
מהישיבה למגרש
כחילה הוא הפנים המוכרות על הקווים, אבל בתוך הקבוצה מסתתרים גם סיפורים שהופכים את הליגות האלה למעניינות הרבה מעבר לטבלה. יגיל אוחנה הוא אחד מהם. הוא גדל בהפועל באר־שבע, שיחק בליגה הלאומית והפך לאחד השחקנים הבולטים והמבוקשים בליגות הנמוכות. בבוקר הוא לומד בישיבה, ואחר הצהריים מחליף את ספרי הקודש בנעלי כדורגל ומגיע לאימון.
בבוקר הוא לומד בישיבה, ואחר הצהריים מחליף את ספרי הקודש בנעלי כדורגל. יגיל אוחנה
(צילום: הרצל יוסף)
"לא הייתי קשור לדת. באתי מבית מסורתי, שעושים בו קידוש ומשתמשים בפלטה בשבת, אבל לא שמרתי שבת", מספר אוחנה על דרכו. "חבר שלי נהרג, ובמהלך השבעה הגיע רב לומר דברי תורה. התחברתי אליו מאוד. אז עוד הייתי נוסע בשבת, ובהדרגה התחלתי ללמוד ולהתחזק. הבנתי שאני אוהב מאוד כדורגל, אבל גם רוצה להתקרב לדת. היום אני זוכה ללמוד בישיבה עד חמש ואז להגיע לשחק כדורגל".
התהליך שעבר הפך לחלק בלתי נפרד מחייו וגם מנוכחותו בקבוצה. במועדון כבר התרגלו לכך שלצד השיחות המקצועיות וההסברים הטקטיים נכנסים לחדר ההלבשה גם דברי תורה. אנשי שדרות אפילו החליטו להעביר את האימונים לשעות הערב כדי לאפשר לאוחנה להמשיך לשלב בין הישיבה למגרש.
"הכדורגל הוא מקצוע עם אמוציות, עצבים, קנאה ולפעמים גם שנאה. אנחנו משתדלים לא להכניס את זה לחדר ההלבשה", הוא אומר. "יש פה שחקנים שלא שמרו שבת, ואני מרגיש שהקב"ה שם אותי כאן כשליח. ילדים שולחים לי הודעות: 'שמרתי שבת והנחתי תפילין בגללך'. במקום שבו אני נמצא היום, זה שווה יותר משלושער".
העלייה הייתה חגיגה, אבל הדרך שבה שדרות בנתה את הסגל לעונה הנוכחית מלמדת שהיא אינה מתייחסת לליגה א' כאל פרס על עונה מוצלחת. השלד המרכזי נשמר, ולצידו הגיעו שחקנים שמכירים היטב את הרמה החדשה. המגן מור עדרי הצטרף ממכבי קריית־גת, לאחר שהיה שותף לעלייתה לליגה הלאומית. למרכז המגרש הגיעו בני נתן וירדן אבוחצירה, שכבר התנסה בליגות הבכירות יותר. לצד עידן אדהנני ותומר לוי נותרו בסגל שחקנים שהפכו לחלק מהזהות המקומית, ובהם הקפטן כרמל יונה, ששירת במילואים בעזה והיה נדבך משמעותי בקבוצה שעלתה.
שער מוסף הספורט של "ידיעות אחרונות", הבוקר
זו כבר אינה קבוצה שנשענת רק על רומנטיקה וסיפורים יפים. יש כאן ניסיון ברור להפוך את העלייה לפרויקט. לקראת העונה החל המועדון להוציא לראשונה מינויים במחיר סמלי ומסובסד של 100 שקל, וכבר נמכרו כ־400.
"יש באזז מטורף סביב הקבוצה מאז העלייה", מספר אביטל. "לראשונה בתולדותיה, קבוצת הכדורגל של שדרות מוכרת מינויים. זה צעד חשוב ואנשים קונים. המטרה היא שהאצטדיון יהיה מלא בכל משחק בית".
מי שיגיע העונה למשחקים יראה הרבה יותר מקבוצה שעלתה ליגה. הוא יראה את ההמשך של הקבוצות הקודמות, גם אם שמותיהן כבר אינם מופיעים על החולצה; את המגרש הישן שחי בתוך האצטדיון החדש; את כחילה על הקווים; את אוחנה שמגיע מהישיבה; את האוהדים הוותיקים ביציע; ואת הדור הבא שעושה את צעדיו במחלקת הנוער. בעיקר הוא יראה עיר שממשיכה לעשות את הדבר שנאלצה ללמוד שוב ושוב: לקום. ליגה א' היא רק התחנה הבאה. יהיו בה ניצחונות והפסדים, ימי שישי שמחים יותר וכאלה שפחות. אבל בשדרות כבר יודעים שתקומה לא תמיד מגיעה עם טקסים ומילים גדולות. לפעמים היא מגיעה עם זוג נעלי פקקים, ושריקה שפותחת עוד 90 דקות של חיים רגילים.
לזכרם
אופיר עמר, מנהל מ.כ שדרות, המכונה "הנשיא", מחובר לכדורגל המקומי מילדות והפך לאחת הדמויות המרכזיות והמזוהות עימו ביותר. מחוץ למגרש הוא חבר ב־Sderot Front Runners, קבוצת ריצה שהפכה עבור משתתפיה למשפחה של ממש. ב־7 באוקטובר ספגה קבוצת הריצה אובדן כבד: שניים מחבריה, נעמי שטרית ז"ל וקובי פריינטה ז"ל, נרצחו. פריינטה היה גם מחבריו הקרובים של עמר. מאז יוצאים עמר וחבריו לכל מסלול ומרוץ גם בשמם. הריצה, שחיברה ביניהם והפכה אותם למשפחה, היא כיום גם הדרך שלהם להנציח את נעמי וקובי.
