שתי פיסות בד.
הראשונה מאצטדיון טדי, שלשום. דגל של תנועת כך. תנועה גזענית, שהוצאה מחוץ לחוק, הוכרזה ארגון טרור. ובכל זאת, סמלה – סמל האגרוף הקמוץ – מתנוסס ביציע. לא משהו שאפשר לפספס.
פיסת הבד השנייה היא מבלומפילד. חולצת המחאה נגד המשטרה של אוהדי האולטרס של הפועל ת"א. זו שכחולי המדים יצאו למלחמת חורמה רבתי נגדה, כולל חיפוש מתחת לבגדי קשישים שמבקשים להיכנס לאצטדיון.
שימו מולכם את שתי חתיכות הבד. תסתכלו עליהן. מה מותר להביע במגרש ומה אסור בישראל של סוף 2025. על מה תיזרקו החוצה מהיציע, ועל מה תזכו לפריים יפה בטלוויזיה.
כל אחד בוחר את המלחמות שלו, ומשטרת ישראל, משלל העוולות שמקיפות אותנו, בחרה את שלה. דמוקרטיה, זכות מחאה, חופש ביטוי ועוד מילים גדולות ויפות, שמפוצצות בערכים תזונתיים, יכולות להיות חומר למבחן מגן באזרחות אבל פחות מעניינות את המשטרה. לה יש מערכת כבוד לנהל. כזו שפחות מתכתבת עם רוח המגילה של בן־גוריון אלא יותר עם הרוח שלה.
יציעי הכדורגל הפכו בשנתיים וקצת האחרונות ללוח המודעות של החברה הישראלית. הכל תפגשו שם. מאבל וזיכרון ועד כעס ומחאה – וטוב שכך. זה משחרר. כמו לצעוק לים. בטח בחברה פצועה כמו שלנו.
להכל נמצא מקום ביציעים, עד הרגע שבו מישהו העז למחות נגד המשטרה. בעניינים אחרים, עיניכם הרואות, דברים כסדרם. שם אלוהים גדול, והלו, מדינה דמוקרטית, ותנו לשחרר קיטור, ובואו, לא נהיינו סותמי פיות.
אל תגידו, מה נתפסתם על דגל. זה הרבה הרבה מעבר לכך. אם ערכי רוח החוק היו לנגד עיני המשטרה שלנו, ומניעת הכנסת אמצעים המבטאים "שיח אלים" (כפי שמסרה בהודעת הדוברות מטעמה) הייתה מול עיניה, הכדורגל שלנו היה נראה אחרת מזמן. את האסרטיביות שלה היינו פוגשים במקומות החולים באמת. משירה גזענית ואלימה וצפונה. הרבה אנטרטיקות צפונה.
תסתכלו שוב, פעם אחרונה, על שתי פיסות הבד. על זו עם סמל כך. ועל זו של אוהדי הפועל, שבה מלבד מחאה נגד המשטרה, מופיעה גם הבעת התנגדות לתנועת כך. מבין השתיים, האסורה בידי אנשי החוק במגרשים בימים אלה היא החולצה שמביעה בין השאר התנגדות לרשימה שהוצאה מהחוק. יש לכם את זה ביותר אבסורד?
